אחרונה בתחנה כמו חלק מהקיר, מהנוף של הדרך, הפכתי להיות הנוף של התחנה. עוברים על פני, כמו אין לזמן ערך, ואני עודי ממתינה. יש את

תרפיה בחלומות מי שלא לן בלילה בכי, לא ידע מהו ‘לבוקר רינה’. ממתיקה הכאב עד שאיש לא יוכל לה, מארת באור אמונה. זו עוד סיבה

מבעלים באוהל יבורך סיפרתי רבות על אישה בטיפולים, הצלחתי לשכנע, וכעת כולם מהללים. עכשיו רציתי לספר שמאחורי אישה גדולה תומך ומחזיק ודוחף ומכוון – רק

כשושנה בין החוחים שמש קופחת ונוף עוצם עיניים, מקבלים את פנינו בצומת הדרכים. מראות שבבית וברחוב שלנו המוגן, כמותם לא רואים, כי זה לא מהוגן.

המה בגיבורים יש אדמות קודש שמי שלא ביקר, לא ירמוס ברגל גסה. גבהו מאתנו ומאוד נייקר, כל נושאי בגאון המעמסה. גם אני תמיד ייקרתי, אדמת

הגיגים מחדר ההמתנה שפה שרק אנחנו מבינים הזוי כמה מהר מתרגלים לדברים לא נעימים. כמה מהר לומדים את השפה של קופת חולים, של צנרת הביורוקרטיה

ערי מסכנות זו הכותרת של כל הטיפולים, או לפחות מה שכולם בדמיון מעלים. ברוכים הבאים לערי מסכנות, אפשר להיכנס, לאורחים הן לא מסוכנות. שמחים שבאתם

בדמ(עות)ייך חיי ושוב באים ימי תשובה, עת חשבון. ושוב הם חוזרים ואני בהיכון. סוגרים עוד שנה! של טיפולים ודקירות וזריקות אני נזכרת ומונה –  אשתקד

מחטים לבחירתך כולם שרים לה שיר הלל, לאם הבנים. אשת חיל מי ימצא. תקום בלילה לטפל במאור פנים אישה לתפארת, חרוצה! ואני, כמה לא מוזר,