מדבר צהוב אינסופי, חרוש דיונות מוצללות.

שמים מכי סנוורים מתוחים מעל.

שני זרים, מושחרים בשמש העזה, מתקרבים זה אל זה. מסתובבים במרחק לא מדי גדול, לא מדי קטן, בוחנים זה את זה מבעד לחרכים צרים, צעיפי בד כרוכים סביב פניהם. נזהרים לא להראות יותר מדי, לא לחשוף פגיעות.

ענבר ואני.

מה המפגש הזה עושה לי, כאן, ככה, פתאום?

אני דוחקת הצידה את התחושות שעולות בי. אני עכשיו בתפקיד החברה הכי טובה לשעבר, החברה שחזרה בתשובה והתפוגגה לה ועכשיו מופיעה. יהיה לי זמן להתחבט במיטה גם אחר כך, לבכות, לצרוח, הכול. עכשיו אני בתפקיד. לצלוח את המפגש הזה באנרגיות טובות, ואם אפשר בבקשה גם להחצין שלמות פנימית ועמדה חיובית ביחס לחיים בכלל ולחזרה בתשובה בפרט.

ואולי להיות גם כנה, לפחות קצת. ואותנטית. גם זה חשוב לי. אבל עד כמה כנות מכוונת היא באמת אותנטית?…

“אליענה!”, היא מתרגשת לא פחות ממני לראות אותי, או לפחות כך נראה, ואיזשהו חום רוגע מתחיל לפשוט בי, להפשיר את שכבת הדריכות שעוטפת אותי כמו נייר כסף עבה ונוקשה מן הרגע שבו נכנסתי הנה.

ואנחנו מתחבקות. ואני מתחילה לחקור אותה, והיא אותי, על כל מה שקרה לנו מאז הקשר בינינו התפוגג איכשהו, עשר שנים אחורה. למה, למה נתתי לקשרים שלי להתאייד בקלות שכזו.

אבל זה היה נכון לי אז, משהו מתקומם בי. ביקשתי לבנות דרך חדשה, חיים חדשים, הרגשתי צורך לשרוף הכול ולשתול מהתחלה. תפסיקי להיות כל כך רעה כלפי עצמך, אליענה. קצת אהבה, קצת חמלה, לא רק כלפי הסובבים אותך אלא גם כלפי עצמך.  

אז ענבר מספרת לי שהיא התחתנה, ועוד לפני שאני מספיקה לאחל לה מזל טוב נרגש מעומק הלב היא משתפת אותי בהליך הגירושין שהיא בעיצומו כעת. אאוץ’. יש לה ילד מתוק בן שנה וחצי, ומפה לשם גם אני מספרת לה על הילדים המהממים שלי (הם תמיד מהממים, אבל שכשהם טיפ טיפה רחוקים ממני קל לי יותר לראות את זה), וכמובן נפלט לי שאני בהריון.

“אההה!!”, היא צורחת. כזאת היא ותמיד הייתה, טיפוס דרמטי שמבטא את עצמו בעוצמה ובכל הערוצים. אני משתיקה אותה. רק את יודעת, אני מזהירה אותה, לא יעל והכי הכי לא דודה כרמלה.

“אה, דודה כרמלה שלך, התגעגעתי אליה”, היא מהמהמת בהנאה והעגילים שלה מתנועעים. חישוקי כסף גדולים, אתניים, תואמים לטבעת שעל האגודל. “אבל עזבי אותה. איך את מרגישה?”

“וואו, ייקח לי שעות לספר”, אני נאנחת, “בטוחה שיש לך סבלנות?”

“בטח”, היא אומרת לי בעיניים ירוקות נוצצות, “מזמן לא שמעתי את הוידויים העסיסיים שלך, והאמת היא שהתגעגעתי לזה”.

“אל תהיי בטוחה שהם כל כך עסיסיים. חזרתי בתשובה, את יודעת. אני צדיקה עכשיו”.

“היי, אל תעופי על עצמך. כמו שאני מכירה אותך, עדיין יש מקום לשיפור”.

אנחנו מתקרבות לבר. ענבר, כמובן, לא לוקחת כלום (“כבר אכלתי”), בעוד אני בוחנת את המבחר העשיר ובוחרת בקפידה נחש גומי אדום שחור מתוך קערה שמונחת ברישול בצד כאילו מישהו מתבייש בה. “לא לשפוט”, אני מזהירה בחומרה את ענבר המבליעה חיוך, “במצב שלי…”

“אליענה מותק, אני האחרונה ששופטת, אבל את ספציפית לא צריכה שום מצב ושום נעליים בשביל להרעיל את עצמך עם הזבל הזה. את בטוחה שזה כשר? זאת אומרת, זה בכלל נקרא אוכל??”

“בטח כשר”, אני מוצצת את הנחש שלי ומחייכת אליה. “יאמיק. שתינו יודעות שתיכף העיניים מתגלגלות לך מהחורים. לשמור לך חצי?”

היא נשברת. צוחקת. “יאללה, נו. תביאי”.

“אז מה איתך היום?”, היא מתעניינת תוך כדי הנחש השלישי (יש לנו כאן מקרה לא קל של חסך חמצוצי), “איך בעבודה?”

“לא משהו”, אני מודה ושותה קצת קולה דיאט. “מזכירה במשרד. משרה חלקית. גמורה משעמום. פעם זה היה פחות נורא, לאחרונה זה התדרדר. מה איתך?”

“אצלי דווקא בסדר”, היא מפטירה, מהורהרת, בוחשת בכוס הקפה שלה, “אני עושה עריכת תוכן ב’תל-אביבי’ ובעוד כל מיני מקומות קטנים מהסוג הזה…”

אני משתנקת. איכס. “תל-אביבי? זה לא העיתון שיעל התחילה לכתוב בו לאחרונה את הטור הזה שלה?”

עיניה של ענבר אורות. “איזה יופי, את קוראת? לא ידעתי שיש לנו קהל במגזר”.

“אין לכם קהל במגזר”, אני אומרת לה חד וחלק.

“אז מה…?”

“תגידי, את קראת את הטור הזה??”

“בטח,” היא משיבה בעליזות, “זה היה בכלל הרעיון שלי”.

אני שותקת מרוב הלם והיא ממשיכה. “יעל הייתה איתי בקשר כל השנים, את יודעת. מפעם לפעם היינו מעבירות אחת לשנייה חומרים, וכשהיא חזרה היא התלבטה מה לעשות עם עצמה. אז הצעתי לה לכתוב קצת, לשלוח, ולראות מה קורה עם זה. לא חלמתי שזה ייצא כזה מוצלח”, היא משתתקת, מרוצה.

אני מעבירה עיניים ממנה, נוגסת ביס קטן מכריכון סלמון מעוצב, לאמא שלי, שעומדת ומפטפטת עם דודה כרמלה. ליעל, שעסוקה בלקבל אורחים עם החיוך היחצני שלה, הרחב מדי.

יכול להיות שרק אני מבינה באמת, לעומק, עד כמה הטור הזה לא בסדר, עד כמה הוא פוגע באמות מידה הכי בסיסיות של משפחתיות, ואנושיות, והתחשבות חמימה בזולת?

יכול להיות שרק אני קולטת עד כמה הטור הזה חושפני וזול, ועוד על חשבוני?

אז אני שואלת את עצמי, ולא בפעם הראשונה:

מי כאן, בעצם, לא נורמלי?

הפוסט פרק 25 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

כמו הרגע הזה שבו אני, רועדת מחולשה ומהתרגשות, עומדת לי ליד העגלה של התינוק החדש והמהמם שלי. לידי, אבל לא קרוב מדי, עומדות דודה כרמלה ואחותי יעל ומקטרות להן בנחת. על המחיצה, על ההפרדה המגדרית, על האוכל הכשר, על הבגדים הדוסיים שהן התאמצו לחנוט בהם את עצמן לרגל האירוע המרגש ועוד ועוד ועוד.

כאן המקום להזכיר את עובדת היותן מלאות רגישות, אכפתיות וטקט, עד כדי כך שהן מנסות לדבר בשקט כך שכביכול לא אשמע. אבל מה לעשות שלחשושים אינם הצד החזק של אף אחת מהן: צליל קולן מזכיר בתחילה את המייתם הנמוכה, הגועשת, של גלים הפוגשים בחוף; לאחר מכן, ככל שהדיון נעשה אמוציונלי, עולה בזיכרוני שריקתה הזועפת של הרוח בעת סופת רעמים.  

אני מנסה לסתום אוזניים ולב. לחוות את הרגע, להיות בו. עריכת ברית קדושה בין הילד היהודי הזך הזה לבין ריבון כל העולמים היה הווה ויהיה.

אז למה זה כל כך אכפת לי. למה. למה אני מרגישה כאילו האירוע עומד להיהרס, לפחות בעבורי.

דווקא ענבל מעמידה אותי במקום. היא עומדת וצועקת עליי (בלחש, כמובן. כל כך הרבה טקט באירוע אחד, זה פשוט מדהים). תודה להשם על חברות טובות, לפעמים סטירה שלהן שווה אלף, אם לא יותר, חיבוקים.

די כבר, אליענה, באמת, תתאפסי על עצמך. אישה בגילך לא אמורה להתייחס בכזאת רצינות תהומית לכמה מילים לא הכי יפות שאומרים עליה או על דרך החיים שלה. את לא חייבת שום דבר לאף אחד, את לא צריכה להסביר למה יש כאן מחיצה או למה הקייטרינג לא מספיק ברמה או למה לא יודעת מה. זה האירוע שלך, את עושה מה בא לך, נקודה! לא רוצים, שלא יבואו. תפסיקי להסביר את עצמך כל הזמן, זה מעיק וזה גם לא מזיז לאף אחד. את שומעת אותי??

שומעת, בטח שומעת, אני מהנהנת בחולשה. עייף לי, מטורלל לי, חלש לי, שמח לי ועצוב לי והכול ביחד קצת גדול עליי. כי נכון שאני מאוד שמחה שאנחנו זוכים להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני להיוולדו; אבל כיולדת טרייה, אני לגמרי יכולה לחשוב על טיימינג מוצלח יותר לארגן בו אירוע מאשר שבוע ויום אחרי לידה.

אז אני מתרחקת משם. רוצה טיפהל’ה זמן לעצמי, בתוך כל הבלגן. מתיישבת באיזו פינה, מלטפת לעצמי בקצות האצבעות את המצח, העפעפיים, הלחיים. נזהרת לא למרוח את האיפור שעבדתי עליו קשה כל כך, מנסה להרגיש את השם בתוך כל הסיטואציה.

השם, אתה פה איתי, נכון? אני לא לבד. ואני לא לבד לא רק בגלל שנתת לי את יונתן, ואת אמא שלי, ואת ענבל ואת נסיה ואת הילדים.

אני לא לבד כי אתה כאן. הרוחניות שפועמת בתוך החומר, הנשמה שמקיימת את כל היקום, את הקיום. ואתה כאן איתי. ואנחנו כורתים ברית, אתה ואני, והברית הזו גדולה יותר מהכול. ואני שמחה איתך בברית הזו, שנינו שמחים ביחד. כי אתה אבא של התינוק הזה לא פחות מאשר אני האמא שלו ואפילו יותר, כל כמה שאין בי באמת את היכולת להכיל את האמת העצומה הזו.

אז אני עוצמת עיניים. מנסה קצת להרגיש, קצת לגעת, קצת להיות במקום הזה שאין לו מילים.

כשאני פוקחת אותן, דודה כרמלה ויעל עדיין שם, מטושטשות קצת, מעורפלות, כמו מבעד לזגוגית שהגשם זולג עליה קווים-קווים.

ופתאום אני יודעת מה לעשות. כי נכון שיש דברים גדולים יותר שמכניסים הכול לפרופורציות, אבל זה לא אומר שהדברים הקטנים אינם קיימים גם הם. הם קיימים, והם חשובים, ואני לא ממשיכה הלאה עם התחושה המעוכה הזאת כאילו כלום לא קרה.  

אז אני ניגשת אליהן. מניחה להן ידיים על הכתפיים בחיבוק קליל, נוגע-לא-נוגע. “מה נשמע? ראיתן כבר את הבייבי”?

דודה כרמלה הומה ומקרקרת כמצופה, יעל מהנהנת בחריצות ואני מסכימה עם כל מה שהן אומרות. כן כן, אתן לא יודעות כמה אתן צודקות, הוא באמת היצורון המושלם עלי אדמות, הבייבי הזה.

“תקשיבו רגע…”, אני מנמיכה את הקול והן מזדקפות. “אני יודעת שקשה לכן עם כל ה…קונספט של ה… אירוע…”, בהיעדר מילים מתאימות, אני מנופפת ידיים במין אופן כללי שכזה. הן מבינות מצוין על מה אני מדברת. “שמעתי אתכן קצת מקודם”, אני אומרת להן. “זכותכן לחשוב מה שאתן רוצות, כמובן. אבל זה האירוע שלי, וזו דרך החיים שלי, ואני מצפה שתבינו את זה ותכבדו את זה, ותשמרו את הביקורת שלכן – גם אם היא לגמרי מוצדקת מבחינתכן – לזמן אחר. לא כל יום אני עושה ברית וזה ממש חשוב לי, בסדר?”, אני מחייכת אליהן, שלמה עם כל מילה שאמרתי, למרות החשש שמפעם בי מפני עוד אחת מהסצנות המשפחתיות העסיסיות שהדודה כרמלה (וגם יעל. ואופס, גם אני) טובה כל כך בייצורן.

הדודה כרמלה זוקפת זוג גבות מצוירות בעיפרון קצת דק מדי. פותחת את הפה הצבוע סגול וורדרד שלה, כנראה כהכנה לאחד הנאומים חוצבי הלהבות וחדורי הפאתוס שלה.

אבל הפה שלה נפער עוד יותר, אם זה ייתכן בכלל, כשהעיניים שלה תועות לכיוון הפתח של האולם שנמצא מאחוריי. גם יעל מצמצמת עיניים כמתקשה להאמין.

אני מסתובבת. אמאל’ה (תרתי משמע), רק שאבא שלי לא החליט, באחת מן הגחמות ההזויות שלו, להופיע באירוע שלי בלי התראה מראש.

לא. זה לא אבא שלי.

אבל אני לא לגמרי בטוחה שהחלופה טובה יותר. 

הפוסט פרק 44 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

אז מה, אני אומרת לעצמי. אני מקבעת את מבטי בזוג הציפורים הממוקם על מדף גבוה, מעשה חכם למדי בהתחשב במהפכה השוררת בחדר השינה שלי למן הרצפה ועד גובה אמצע הקיר בערך. אז זה לא עמוק, ולא מורכב. בסך הכול שתי ציפורים. זה קיטש וזה מטופש, וכמו דברים רבים בלתי מושלמים בעולם, זה בכל אופן חמוד. השאלה היא רק איך מוסיפים כמה גוזלים סביב הזוג החביב הזה; שהרי ציפורי חרסינה, כידוע לכל, אינן מתרבות בדרך כלל, גם אם הן יפות וחמודות מאוד.

שלשום השתחררתי – נכון יותר, ברחתי – מבית החולים, לילה לפני הזמן. נכון, החדר שלי בבית החולים היה מסודר. החדר שלי כאן, לעומת זאת, מוצף בטיטולים, בחיתולים ספוגי פליטות, בבגדים שלבשתי אתמול ובאלה שאולי אלבש היום; זאת חוץ מן הערבוביה הרגילה הפזורה בכל מקום, מזכרת לצהלה שבה קיבלו את פניי הילדים ששבו מן המוסדות, העיפו את נעליהם הקטנות ברצפת חדר השינה כהרגלם הנורא וטיפסו על המיטה לחבק אותי. אבל לפחות כאן אין שום יולדת חוץ ממני, וזה פלוס גדול. ובכל מקרה אני מעדיפה את הלכלוך שלי על פני הניקיון של אחרים.

יש בפלאפון שלי שלוש מאות שיחות בערך שלא נענו, ובניגוד למציאות הרגילה שלי, אני דווקא מרגישה עם זה מאוד בנוח. האדם היחיד שאני מוכנה לענות לו כעת הוא בעלי, האבא של התינוק הזה, וגם איתו אני מסיימת שיחות בפתאומיות די מזעזעת כשנגמר לי הכוח, או הסבלנות, או גם וגם.

מי עוד נמצא כאן? אני מדפדפת ביומן השיחות, סתם בשביל הסקרנות, לא בשביל לחזור לאנשים או משהו, ומגלה את השמות שהטרידו אותי יותר מכל בחודשים האחרונים.

לאימא שלי אני חוזרת בערך פעם ביום, לעדכן אותה שאני עדיין חיה וקט-קט גם, ולקבל בתודה כל מיני שייקים סגולים וירוקים שהיא טוחנת לי באהבה. אם אני גם שותה אותם אחר כך או לא, זאת שאלה נוספת שאת התשובה עליה אני מעדיפה לשמור לעצמי.

נסיה המהממת, שהשם ישמור לי עליה בריאה ושלמה, לא כל כך מתקשרת. היא פשוט מגיעה, בלי לטרוח להזהיר אותי מראש, ומוצאת אותי ואת הילדים בכל מיני פוזות לא פוטוגניות במיוחד, למרות שקשה לי להאמין שאפשר למצוא אותי בכל פוזה אחרת בתקופה הנוכחית בחיי. מזלה שהיא כל כך מתוקה וזורמת שאי אפשר שלא להרגיש איתה בנוח. אתמול, למשל, היא שלחה אותי ואת קט-קט למיטה, את יונתן לכולל, ואת הילדים ואת עצמה למטבח, לאלתר איכשהו בבלגן הנורא מתכון לעוגיות כלשהן. כשקמתי, המטבח היה מאורגן, הילדים נקיים יחסית והעוגיות התקררו על השולחן. לא היה לי מושג איך להודות לה, אז פשוט הוצאתי את קט-קט מהעריסה, אפשרתי לה להחזיק אותו וצפיתי בהם מן הצד, נמסים אחד לתוך השני. הוא כזה מתוק ורך, קט-קט הזה, שאי אפשר לתת לאף אחד מתנה גדולה יותר מאשר פשוט להחזיק אותו, לחוות אותו קצת.

אבא שלי התקשר לא מזמן. אין לי כוח לחזור אליו, לקבל מזל טוב במידה שווה של נימוס ולבביות, להיות נחמדה ובד בבד להבהיר שאני לא יודעת אם יש לי את האפשרות להזמין אותו לברית (אימא שלי לא תעמוד בזה). אין לי כוח להתעסק עם זה, בכנות, זה גדול עליי גם בימים כתיקונם, לא כל שכן במצבי הנוכחי אחרי לידה לא פשוטה בכלל (כאילו יש דבר כזה, לידה פשוטה).

יעל מתקשרת. אני מחליטה לענות ולהפיל עליה את התיק. זה לא יפה, נכון, וגובל בניצול, אבל אני מחליטה שאני בדיוק בחלון הזמן הקצר מאוד שבו מותר לי הכול.

“יעלוש?”, אם כבר לנצל, אז לפחות בנחמדות.

“אליענה!! איזה יופי שאת עונה!!!! כבר חשבתי שאת מסננת אותי”, יעל מתחילה עם הפולניות שלה, ואני מתאפקת שלא לענות לה שדווקא יש לי לא מעט סיבות לעשות את זה. טוב, גם אני פולניה, אחרי הכול. תמיד מחמם את הלב לראות דמיון בין בני משפחה.

“אני לא עונה לאף אחד עכשיו”, אני אומרת בחיוך חלק מן האמת, “אבל דווקא לך עניתי”.

“יש, איזה כיף!”, היא עונה במבטא הצפונבוני שלה, “תקשיבי, קניתי לקטן שלך חליפה מהממת לברית, להקפיץ לך שתראי שזה מתאים לכם?”

“אמממ…. עוד מעט”, אני מתחמקת. אחרי הכול, עדיין יש גבול למצבים שבהם אני מוכנה להציג את הבית שלי בפני חילוניות ארסיות כמו אחותי היקרה, “אבל יש לי בקשה אחרת אלייך”.

אני שוטחת את הבקשה שלי בתמהיל הכי מדויק של חנופה, תחנונים ואסרטיביות קלה.

רק עלייך אני סומכת, יעל, תעשי לי טובה. את מכירה הכי טוב את אמא, עלייך היא הכי סומכת, היא לא תכעס עלייך כמו שהיא תכעס עליי שידעתי על אבא ועל נסיה ולא מספיק שיתפתי אותה. תספרי לה על אבא הכול, על זה שהוא התחתן, והתגרש, ושיש לו בת ושאנחנו בקשר; תספרי לה שהוא התקשר אליי ושאני מסובכת עם זה לגמרי ולא יודעת אם לענות לו או לא, לא יודעת מה לומר לו בקשר לברית, לא יודעת כלום. תטפלי בזה, יעל, תעשי לי טובה, את הרבה יותר טובה ממני בדברים האלה.

ויעל מסכימה.

אני מסיימת את השיחה, נשענת לאחור על הכרית, מחייכת.

אחרי הכול, אולי גם אני די טובה בדברים האלה.

הפוסט אליענה פרק 43 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

אני רוצה להגיע כבר למיון.

והפחד הלופת הזה, הפחד שגורם לי לשכוח איך אני נראית ושלא התאפרתי היום ומה יעל חושבת עלי אם בכלל. למי אכפת למי אכפת.

יונתן בא לקחת אותי עוד מעט. אני משגרת לו הוראות רצופות מה להביא לי מהארון שלי עד שנמאס לי. יביא מה שיביא, ועם מה שיש (אין) נסתדר.

בדרך הוא שואל אותי מפעם לפעם מה שלומי. אני מהנהנת או מנידה בראש, או בכלל לא, מתכנסת אל תוך עצמי, אל תוך הגוף שלי, אל תוך התהליך שהולך ומעצים ומתפתח. אני מתמסרת אליו, שטה איתו, מתייסרת בתוכו, פסגות ועמקים ונהרות שוטפים ונקיקים חרבים. איכשהו אנחנו מגיעים לחדר לידה, ואיכשהו אני רואה את העריסה השקופה הקטנה מחכה לי, לנו, ואני מצטמררת, ועוצמת עיניים, ופותחת אותן, ואף אחד לא מציע לי ללכת לישון עד שכבר ייגמר הכול. ייגמר ואני אהיה אחרי. ואני יודעת שהקיר הזה מחכה לי שאפרוץ אותו, שאכנס בו בכל הכוח ובו זמנית ארפה, ארפה, ארפה באופן מוחלט—

ואולי כשאתרפה אל תוך הקיר, אמצא את עצמי בליבה של בריכה, וסביבה עצים, ומעליהם – שמיים גדולים, פתוחים, מאירים, נצחיים; ומתוכם תרד אליי פיסה קטנה—

תרד ותאיר את העולם—-

*

אני שוהה בתוך השקט המופלא שאחרי הכול. מתגעגעת כבר לתינוק שלי, התינוק הזה שלפני זמן לא רב ביקשתי מיונתן שייקח אותו ממני קצת, כל כך חלשה הייתי.

אבל עכשיו אני רוצה אותו שוב. מוזר שאני יכולה לפגוש אותו פתאום, אחרי זמן רב כל כך שהוא היה חלק ממני; מוזר שדווקא ההיפרדות והפרידה הן אלו שמאפשרת את המפגש.

התינוק שלי, עטוף ומכורבל, ישן לו בשלווה בעריסה הקטנה השקופה שלידי. העריסה שהייתה מלאה קודם רק בציפייה.

“יונתן? יש מצב שתביא לי אותו?”, האיש המותש לא מניד עפעף. נדמה לי שהוא אפילו נוחר קלות. אני מחייכת ביני לביני. המתח האדיר גובה את מחירו, אין ספק. מוזר לומר את זה, אבל גם יונתן קצת עבר לידה. אולי אפשר לקרוא לזה לידה שניונית.

טוב, נו. ניתן לו לישון, גם לו מותר. אני יורדת, לאט לאט, מן המיטה, ומציינת לעצמי בפליאה שהרגליים שלי דווקא עובדות.

מרימה את התינוק הזעיר הזה, התינוק שלי, התינוק שנשאתי משך כמעט תשעה חודשים ועכשיו הוא נולד, ואנחנו אחרי הכול, והכול בסדר. אנחנו יושבים ביחד, צמודים-צמודים, והרגע הזה כל כך גדול, כל כך מקיף, שאני מחזיקה אותו חזק, מתנדנדת קדימה ואחורה, לא מצליחה להכיל את הדבר העצום הזה.

ואני מתפללת – לא במילים, למי יש מילים בכלל – כולי כמיהה לשאת מעט ניצוצות מן הרגע הזה מכאן החוצה, אל היומיום, אל שגרת האימהות השוחקת.

ואולי, הלוואי, לחוות את המהות, העשייה, התפקיד והרוח שמחייה אותו, כאדירים כפי שהם באמת.

הפוסט אליענה פרק 42 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

הפוסט אליענה- פרק 41 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

אממ. לעומת זאת.

לחוות ציר חזק, פתאומי ומפחיד, בעיצומו של דיון סוער וטעון רגשית עם אחותך, דיון שהיה אמור להתבצע כבר מזמן אבל נדחה מכוח היחסים העכורים בין הצדדים?

אמאל’הההה, לא, לא עכשיו, אבא, מה הקשר, יש לי עוד שבועיים לפחות, ככה שמבחינתי זה לא ציר ודי, אתה שומע, אבא? בבקשה אבא, שזה לא יהיה ציר, בבקשה בבקשה, מקסימום ציר מדומה.

יעל לא מבינה למה הפסקתי לדבר פתאום. “מה קרה, אליענה? מה יש?”, זה מדהים כמה היא חדה, כמה היא קולטת אותי. גם אחרי שנים שכמעט לא היינו בקשר; וזו מחשבה שמשום מה מכאיבה לי במקום לשמח אותי.

“הכול בסדר”, אני אומרת, מעווה את הפנים, “פשוט נתפס לי איזה שריר רגע. זהו, עבר”, אני מנסה לשכנע את עצמי.

“תשתי משהו”, פוקדת עליי יעל, מוזגת לי כוס זירו. “רק שלא תתעלפי לי פה”.

“למה לא?”, אני מחייכת חלושות, “תחשבי על הדרמה בעמוד השער. ‘יעל הכהן-פוקס חושפת: ככה אחותי התעלפה לי בסלון'”.

יעל מנסה להמשיך בפוזה המרירה-חמוצה שלה, אבל בסוף היא לא מתאפקת ומתפלק לה איזה חיוך קטן. נו, בדיחה טובה היא בדיחה טובה, אני טופחת לעצמי על כתף וירטואלית.

“את בטוחה שזו רק התכווצות?”, יעל מכווצת גבות כשאני מתפתלת קלות. “זה לא ממש נראה ככה”.

“תראי”, אני מנסה לשכנע אותה ואת עצמי כאחד(ת), “זה שבועיים לפני הזמן. בדרך כלל אני יולדת שבועיים אחרי, ככה שזה חודש לפני הזמן, אפשר לומר”, אני מנסה לחייך שוב. “את יודעת, כבר עברתי כמה לידות, אני מכירה את הגוף שלי…”

“אוקיי. אז את בטוחה”.

“אני לא לגמרי בטוחה”, אני נאלצת להודות, “אבל אני מאוד מקווה שלא… זה כל כך לא קשור עכשיו… אפילו לא הכנתי תיק לחדר לידה, לא עשיתי כביסות… הייתי עסוקה בכל כך הרבה דברים, יעל, לא היה לי זמן לכלום”.

אני פוחדת. אני פוחדת נורא. אני מרגישה כאילו אני דוהרת לקראת קיר שהדרך היחידה לבקוע אותו היא להיכנס בו על אופנוע בפול גז. אין לי דרך להאט את האופנוע הזה, אין לי דרך להישאר עליו בלי להתרסק.

אני רועדת כולי ויעל נועצת בי מבט. אני כל כך מקווה שהיא לא רואה בי עכשיו את מה שאני מייצגת בעיניה: אישה חרדית מותשת שאין לה זמן לדאוג לעצמה ברמה הכי בסיסית. אני מקווה שהיא רואה בי לפחות קצת ממה שאני באמת: אישה נורמטיבית, שפויה בדרך כלל, מדהימה לפעמים, שמצויה במצב מתיש וטעון ומעורבב ומרגש.

“אוקיי, אז זה לא צירים”, אומרת בסוף יעל בטון ענייני, “אבל רק למקרה שכן, בואי נכין לך תיק. יש כאן פארם לא רחוק, תגידי לי מה את צריכה, אני קונה לך. את רוצה לחזור הביתה עם יונתן או לומר לו מה להביא לך?”

“אני לא אומרת ליונתן כלום”, אני מזדעזעת מהרעיון. “זה שום דבר, אמרתי לך כבר. תיכף זה עובר”.

“אז מה אכפת לך להגיד לו? שידע שכואב לך ושידע גם שזה כלום”.

אני שותקת. אני יודעת מה יקרה: יונתן יטיס אותי הביתה, ישכיב אותי על הספה, ילטוש בי עיניים לחוצות וכל הזמן ישאל אותי איך אני מרגישה. רק בגלל זה אני אלד בסוף.

“אני תיכף מתקשרת אלייך מהפארם”, יעל מתרוממת מהספה, “לא, אל תתווכחי איתי, אני בכל מקרה צריכה לקנות אטמים והתעכבתי כאן מספיק. רק תגידי לי מה את רוצה. איזה שמפו את הכי אוהבת? טוב, אני קונה לך לפי הטעם שלי. רק תדעי שאם אני פוגשת את יונתן למטה אני מלשינה עלייך”.

“את לא”.

“אני כן. זכותי לדבר עם מי שאני רוצה. מה תעשי, תכלאי אותי בבית? אין לך אפילו מפתח”, יעל צוחקת מהבדיחה המעצבנת של עצמה. “בעצם, אולי תבואי איתי? תסתובבי קצת, תעשי שופינג, תהני, זה יסיח לך את הדעת מהלא-צירים שלך. חוץ מזה, לא נראה לי שכדאי לך להישאר כאן לבד…”

אני מתבוננת במרחבים הענקיים, המנוכרים, של הדירה הלא-שלי הזאת.

“טוב, אני אבוא”, כשלא-ציר נוסף תוקף אותי בדרך אל הדלת, אני תוהה אם ההחלטה הזאת מייצגת תבונה כלשהי; אבל כשאני מתבוננת ביעל, נמרצת ועליזה כפי שלא ראיתי אותה זמן רב, מתכוננת בכל מאודה לפרויקט המסעיר של לעזור-לאחותה-ללדת, עוברת בי תחושה קלה ומעורפלת ורומזת לי שאולי, הלוואי, משהו טוב עומד לקרות כאן.

הפוסט אליענה פרק 40 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

להיות חוט דקיק, בלתי נראה כמעט, שמחבר בין יריעות הבד המשתפל. שמעניק תפקיד ומהות לפיסות בד גזורות והופך אותן לבגד מעוצב.

איך זה להיות תפר, לא כאן ולא שם אלא תמיד באמצע. תמיד בסיכון להיקרע, לא להצליח להחזיק את כל המורכבות הזו.

איך זה לחיות על התפר, בין תרבויות?…

להיות יהודייה זה תמיד להיות התפר הזה. לבוא מהגולה, להיות ישראלי. לרצות להיות אמריקאי אבל לגור בלבנט. לרצות לשמר את הזהות, אבל לכמוה לקבלה, לשוויון, לדמוקרטיה. לא תמיד זה סותר, לפעמים זה כן.

ולהיות ישראלית, ולהיות אישה, ולהיות חרדית?

לפעמים אני מרגישה תפר, לפעמים אני מרגישה קרע. לא תמיד זה קל, אבל תמיד זה מעניין.

ולפעמים אני פשוט חיה את החיים שלי. לא תפורה לשום מקום, לא ממש מוגדרת. אני אוהבת את האמורפיות הזו, את היכולת שלי לאמץ ערכים שונים, לבנות לעצמי ובעצמי תפיסת עולם ייחודית ואחרת.

ועכשיו?

עכשיו אני בוחרת.

בוחרת להשמיע קול, בוחרת לא להיות תפר, פשוט להיות אני. אתם מוזמנים להקשיב.

—

סירבתי בעדינות לענבר, שצרחה לי היום בטלפון שהיא הרגע מביאה לי את העיתון שיצא מהדפוס, הרגע. לא הסברתי לה למה, לא הסברתי לה שהעובדה שאני כותבת בעיתון חילוני אין משמעה שאני מעוניינת לקרוא אותו. שגם את הטור הזה אני שולחת אחרי דפיקות לב והתייעצות עם הרב שלנו, ועוד קריאת עומק ועוד אחת. שלא ייצא אישי מדי, שיישאר ענייני ועדין ועם זאת מעניין וכיפי.

וזה מוזר.

חיכיתי כל כך לרגע הזה, הרגע שבו אני יודעת ש(כאן לצרוח בדרמטיות)—הטור שלי סוף סוף יוצא לאור!!!

כלומר, אני שמחה בזה והכול, ברור, אבל אני לא מרוגשת, מרוחפת, בעננים כמו שחשבתי שאהיה; לא, אני מסתובבת בבית שלי, עם אותו בלגן שהיה כאן אתמול, עם אותו הצורך הדוחק להתארגן ולצאת לעבודה, עם אותה נועה שצריך לקלח עכשיו ולסרק אותה במסרק סמיך, וכמובן גם עם הטלפון שצריך לעשות לרופא שיניים כדי לקבוע לאורי תור.

נו, השגרה ממשיכה, עמוסה ושוחקת כתמיד, ואני לא מרגישה איזו בועה ורודה מנצנצת שנפרשת מעליי; סתם מן שביעות רצון קלילה, שקטה, נחמדה— וזהו.

אוקיי, מי אמר שצריך יותר מזה, אני אומרת לעצמי בנחישות.

אבל. אבל.

במהלך הבוקר המשוגע הזה, משהו כואב תופס אותי מפעם לפעם. מה ימלא אותי, אבא, מה. אני נושאת עיניים אל התקרה. מה ישמח אותי. מה ייתן לי סיפוק.

מה.

ובכל אופן. כשיונתן יוצא רק לרגע וחוזר עם פרלינים שאני אוהבת במיוחד, וכשאימא שלי מתקשרת לאחל לי “מזל טוב ענק, אליענה, ידעתי שיש לך את זה”, וכשטליה מבקשת ממני בעבודה את הטור שלי כדי לקרוא אותו ספציפית מתוך העיתון כולו, וכשנסיה מבטיחה לי לקפוץ בערב עם אייס קפה כדי לחגוג את ‘הקפיצה שלי בקריירה’ (מדומיינת לגמרי, הבחורה הזאת) – משהו בכל אופן זז לי בלב, מפשיר קצת. איך שלא יהיה, כיף שיש לי אנשים שישמחו איתי.

וואו, גם יעל מתקשרת אליי בסוף. כדי להחמיא? לא כל כך סביר, אנחנו הרי מכירים את המערכת. יעל היא לא אחת שמחמיאה ככה סתם בלי להרוויח מזה כלום. כדי להתרגז? נו, למה לא, תתרגזי קצת, יעל, אני ששה אלי קרב, אני מחכה למריבה הזאת עוד מאז הטור הראשון שלך.

“שלום, יעל”, אני חוזרת אליה לבסוף, “מה שלומך, מותק?”, אולי זה ילדותי, אבל אני נהנית מכל רגע, אף שאני מנסה לספר לעצמי שאני בסך הכול מנסה להיות נחמדה.

“תגידי, את נורמלית?! איך את לא מספרת לי דבר כזה???!!!”, הזוועה שלה נשפכת מבעד לחורים ואני מרחיקה את הפלאפון מהאוזן, נושמת עמוק, מזכירה לעצמי שליעל יש את השריטות שלה וזה בשום פנים ואופן לא קשור אליי.

“מה זאת אומרת?”, אני אומרת ברוגע מכוון, “למה הייתי צריכה לספר לך משהו, בכלל?”, מפוצץ אותי שאחרי האמבוש שהיא עשתה לי עם הטור שלה, היא בכלל מעלה בדעתה שמגיע לה לדעת משהו מראש.

“כי זה החיים של שתינו, זה למה!”, היא מתפוצצת, מנסה לומר משהו ומפסיקה. רגע, היא בוכה?

“יעל?”, אני שואלת, מבוהלת, “יעל, את בסדר? קרה משהו?”

“לא קרה כלום”, היא מתנשפת, “רק תדעי שזה שאבא דפק אצלך בדלת ואת לא אמרת לי כלום— אני לא סולחת לך על זה בחיים, את שומעת?! בחיים“.

בום.

התנתקה השיחה.

הפוסט אליענה פרק 38 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

היא לא עונה לי בטלפון. היא לא עונה. קודם כל תירגעי, אני מנסה לומר לעצמי, נס שהיא לא עונה לך, את ממילא לא באמת מסוגלת עכשיו להסביר את עצמך.

ואם לא תהיה לי הזדמנות להסביר את עצמי בכלל?…

“מי אמר שאת כל כך צריכה להסביר את עצמך?”, יונתן מבין רק חלקית מה הבעיה. “נכון, היית לא בסדר, היית צריכה לספר לה שאבא שלך דפק בדלת וכולי וכולי. אבל כולנו יודעים בדיוק למה לא סיפרת, למה לא יכולת לתקשר איתה בצורה נורמלית. אני לא יודע אם יש לה בכלל זכות לבוא אלייך בטענות. וגם לה יש חלק בדבר הזה, לא רק לך”.

הוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. והיכולת שלו להביא את הצד שלי, להבין איפה אני בכל הסיפור הזה, אפילו אם הייתי לא בסדר – חיונית עבורי כמו אוויר לנשימה, מספקת לי איזשהו קיר להישען עליו בתוך כל הכאוס הזה.

אתמול בדיוק שמעתי שיעור על רחל ולאה. ואני חושבת עכשיו על היכולת לשתוק מתוך בחירה, היכולת לדבר כשרוצים. העוצמה לנהל מערכת יחסים קשה, מורכבת, מתוך קונפליקט, ולהכיל את הקונפליקט הזה, להישאר אחיות.

אז נכון, אני יודעת שאין באמת מה להשוות, שאנחנו מדברים על סקאלה אחרת לגמרי, על דמויות הוד שאין לי באמת מושג מה הניע אותן ואיך הן היו, איך הן פעלו.

ובכל אופן, העיניים שלי מתמלאות דמעות.

האם יכולתי לנהל את זה אחרת?

אולי הגיעה הזמן לחפש את התשובה. לא לבדוק מה אני רוצה. לבדוק עם עצמי, עמוק בתוכי, מה הוא רוצה. קצת לשים את עצמי, ואת האגו שלי, בצד.

אני מחליטה לחכות עד הערב. לתת ליעל להתקרר קצת, לא לנסות להשיג אותה בהיסטריה, לתת לה את הזמן שלה.

ומה אגיד לה כשנדבר, אם וכאשר זה באמת יקרה?!

***

לא, לא הצלחתי להשיג את יעל בפלאפון. אז יונתן התקשר לבועז, בן זוגה, והם שוחחו שיחה עניינית למדי (הם כאלה ניטרליים, הגברים האלה שלנו, שבא לי להקיא) ואפילו הצליחו לתאם פגישה בינינו, אין לי מושג איך.

אני נכנסת אל הבית בזהירות ובחשש, כאילו הוא ממולכד. יעל שרועה על הספה הענקית בסלון כמו מדוזה שנשכחה על החוף, סביבה פזורים אביזרים שונים כחול אשר על שפת הים: טישיו, אריזות חטיפים, כוסות מלוכלכות וכמובן כריך אכול למחצה.

“אני לא רוצה לראות אותך ולא לדבר איתך!”, היא מתפתלת בפתאומיות וצורחת עליי, ואני קולטת למרבה הזעזוע שבועז ארגן את המפגש על דעת עצמו בלבד, ואפילו לא טרח ליידע את אשתו היקרה בעניין. (אחר כך היא תכתוב על הפסיביות של האישה החרדית האומללה. הו, האירוניה).

“אממ, בואי, תשבי, תשתי”, בועז מחווה במבוכה אל עבר כסאות הבר הגבוהים שבפינת המטבח, ואני תוהה ביני לביני איך אני אמורה לעלות עליהם בדיוק, וגם אם אצליח, האם אצליח לרדת בלי להידרדר מטה בחינניות של בטטה על בלטה, ובכלל, למי מבני הזוג המקסימים אני אמורה לציית עכשיו.

אני מתיישבת בסוף על אחד מהכיסאות המבטיחים יותר בפינת האוכל, ומרגישה די מושפלת כשאני משתדלת להתבונן אל הכיוון השני בזמן שבועז ויעל מתלחשים לא ממש בלחש. (“מה איכפת לך?! היא באה במיוחד, היא רוצה לדבר איתך, תראי אותה, היא התאמצה, לא יפה, לא נעים…”, “שלא תעז להביא אליי אנשים הביתה ועוד אחר כך לומר לי שלא נעים כאילו אני לא בסדר, אתה שומע?!!! אני רוצה שתעיף אותה מכאן והרגע!”)

כשאני חושבת על יונתן שיושב למטה וממתין בסבלנות, אני נושאת משאלת לב לוהטת ששני הגברים מלאי הכוונות הטובות הללו ינהלו את המו”מ ביניהם, לו רק יטרחו לעדכן אותנו באשר לתוצאות.

בסוף יעל נעקרת מן הספה ונכנסת אל המקלחת בטריקת דלת. טוש נפתח ונסגר, רחשושים של סבון ושל בושם, מבוכה מגושמת של בועז שמנסה למצוא בארונות משהו עם הכשר מהודר ומוצא בסוף קצת ביסקוויטים לא מפתים בעליל. אני שמחה בשביל יעל שהוא בעלה, אפילו שקול קטן ומרושע עדיין לוחש לי שזה בכלל לא מגיע לה. די, ששש! אני משתיקה אותו מהר, רוצה להישאר במצב הכנוע, המתחנן למחילה, שבו הגעתי. באתי לבקש סליחה, לא לפתור עכשיו את כל החוליים מן העבר.

בסוף היא מתיישבת מולי במראה אנושי יותר, עם עיניים אדומות צורבות ושיער רטוב אסוף למעלה בקליפס. מציתה סיגריה ונושפת עשן בעיגולים. אני לא מעירה לה שלא מעשנים ליד אישה במצבי ושבכלל היא נגמלה מזמן.

היא בוהה בתמונה קטנה שממוסגרת על הקיר שלידינו, שיה שלה במסיבת יום ההולדת, חיוך מאושר ושמלה פורחת. “מה?”, היא מטיחה בי לבסוף, “מה את רוצה?”

“אני לא יודעת”, אני עונה לה בכנות, “אולי פשוט לספר לך מה היה?”

הפוסט פרק 39 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

נסיה נושכת את השפתיים, מסיטה ביד עצבנית את השיער מן הפנים, מסתכלת בפלאפון שלה המעוטר אבנים נוצצות קטנות. בורחת.

“נסיה…”, אני שואלת, “קרה משהו?”

היא מרימה אליי מבט. משהו במבט שלה קצת תוהה, כאילו היא לא מבינה איך היא הגיעה לכאן פתאום, מה היא עושה כאן, מולי.

“אה…”, היא אומרת, מחזירה מבט אל המסך, “רק שנייה”.

מתקתקת, מחליקה, מצלמת את עצמה עם קרואסון בצק ביד וחיוך מסנוור, מקליקה עוד משהו.

כשהיא חוזרת אליי, היא שוב עייפה ועצובה.

“האמת היא שסבא שלי חולה”, דמעה קטנה גולשת לה פתאום מקצות הריסים והיא מנגבת אותה בחיפזון. “הוא בבית החולים, וכל הזמן מדברים שזה כמעט-כמעט הסוף. יש לו רגעים שהוא צלול לגמרי, יש רגעים שהוא בערך, ויש רגעים שהוא בכלל לא איתנו… ואימא שלי קורסת. היא בת יחידה, וסבתא שלי לא יכולה לעזור, אז היא בבית חולים בלי סוף, וגם אני. זה פשוט גומר את שתינו, ותיכף לא יהיה לנו אף אחד כאן בארץ חוץ מאחת את השנייה…”

‘ואותי’, אני כמעט אומרת ושותקת ברגע האחרון. הקשר בינינו טרי כל כך. לא ברור לאן הוא יוביל. וגם אם החלומות הכי פרועים שלי יתגשמו ובאמת מצאתי אחות אמיתית – אני לעולם לא אתיימר להוות תחליף למשהו שאי אפשר להחליף אותו בכלל ובשום צורה. המשהו שתמיד כמהתי אליו ומעולם לא היה לי: להיות בבת עינם של סבא וסבתא.

אז במקום להבטיח הבטחות שאולי אפשר לממש ואולי לא, אני מציעה לה את מה שיש לי כאן ועכשיו: את הנוכחות שלי. מחכה לה, שתמשיך, שלא תמשיך, מה שהיא רוצה.

בסוף היא מצליחה לדבר. “סליחה…”, היא מושכת באף, “זה פשוט נורא קשה, ואני בתקופה מטורפת עכשיו…”

מתברר שנסיה נמצאת לפחות פעמיים בשבוע בבית החולים. מגיעה לשם עם הקיטבג ישר מהעבודה או הלימודים, וחותכת למחרת בבוקר. גדול מדי בשביל כל אחת, קל וחומר בשביל ילדונת בת עשרים ומשהו שהרגע סיימה צבא. “ואמא שלי לגמרי לא היא עכשיו”, היא אומרת. “היא צריכה להמשיך לעבוד כדי לפרנס את שתינו, אבל היא גם צריכה להיות בבית חולים כדי לשמור על סבא וגם לבקר את סבתא ולראות שהכול בסדר…”

אני לא שואלת איפה אבא שלנו בתמונה. אני יודעת שהוא פשוט לא.

“אני מעריצה את אמא שלך”, אני אומרת פתאום. מניסיון אני יודעת כמה קשה לגדל ילדים גם כשאתם שניים. להיות חד הורית? וואו. וואו. לא יזיק לי להתקשר גם לאימא שלי ולומר לה את זה.

היא קמה. “תסלחי לי לרגע”, אני שומעת אותה מסתובבת בבית, מחפשת מקום פרטי להסתגר בו, נכנסת בסוף לאמבטיה לשטוף פנים. אני דופקת על הדלת, מגישה לה בשתיקה קרם לחות בריח סיגליות. שתתפנק, שיהיה לה נעים.

“רגע”, אני שואלת אותה כשהיא חוזרת, “אכלת משהו היום, בכלל? כלומר, חוץ מהחמאה והבצק של הקרואסונים שטעמת כשחשבת שאני לא שמה לב”.

החיוך שלה חיוור, שונה כל כך מזה שהיא הנציחה כמה דקות קודם. “קניתי כריך מוכן מתישהו בצהריים”, היא מנופפת בידה, “והבצק הזה טעים יותר ממה שאת חושבת. שלא לדבר על החמאה”.

אני קמה במהירות מרשימה ופונה למקרר. “הכנתי מג’דרה לצהריים של מחר. איפה זה…”, אני גונחת כשאני מושכת את הסיר הגדול שלי החוצה, וכעבור מספר רגעים נסיה יושבת מול צלחת מלאה בגרגרי אורז, ירקות מוקפצים ועדשים שחורות מתפצפצות.

יאמי. אני מכווצת את שפתיי, מתבוננת בתכולת הסיר. יש מספיק למחר או לא?…

לא משנה, אני אומרת לעצמי ומחממת גם לי מנה. אחרי הכול, תמיד אפשר להכין גם פסטה ואפילו לשפוך עליה קצת רוטב עגבניות.

אחרי הקינוח – קרואסון חמאה (!) וכוס קפה – שתינו מאוששות הרבה יותר, ונסיה מסוגלת אפילו להתפרקד על הספה ולדפדף בספר חמוד וקליל שהגנבתי מחדר הילדים. אף שהייתי כל כך בשקט, אני כלל לא מופתעת כאשר נועהל’ה שלי מפציעה בסלון, מטושטשת. יש לה סנסורים, לילדה, והם רגישים במיוחד.

“אמא?”

“כן, מותק?”

“אני לא מצליחה להירדם”.

“בואי”, קוראת אליה נסיה מהספה, “תשבי עליי”.

אני מתכוונת לחבק את נועה קצרות ולשגר אותה היישר למיטה, פרקטיקה מקובלת במצבים שכאלו. אבל אני מתבוננת בנסיה, פותחת את הפה ושוב סוגרת אותו.

מה יקרה אם היא תהיה ערה עוד כמה דקות. מה יקרה.

ולמרות שזה לחלוטין לא תקין, למרות שבשעה כזאת ילדה בת שבע צריכה כבר לישון, למרות שמותר לה לשתות או לקום לשירותים או לקבל חיבוק ונשיקה אבל לא מעבר לזה – למרות הכול, אני מאפשרת לנועה ולנסיה להתכרבל ביחד, לדפדף בספר ולקרוא מתוכו בקול. כי אני אחותה של נסיה. ונכון, אין לי את היכולת לרפא אותה, בדיוק כמו שאין לי את היכולת לרפא את עצמי, אבל אולי אני יכולה לתת לה מקום.

מקום מנותק מכל הצער, הסערה, בית החולים וחומרי החיטוי ורכבת ההרים הרגשית; מקום לנוח בו בלי להסתבך.

וכשאני צופה בה, חופשית ומחויכת, אני לא יכולה שלא לתהות היכן מסתתר המקום הזה בשבילי.

הפוסט אליענה 37 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

“איזה סבא?”, אני שואלת בעצלתיים, יושבת נוקשה לצד השולחן כי לא נעים לי לעבור אל הכורסא בסלון ולזנוח כאן את נסיה לבדה. “את מתכוונת, כלומר, לאבא של אבא?”, הדבר העיקרי שאני זוכרת מסבא סשה הוא הפרצוף החמוץ דרך קבע שלו, כאילו הרגע עשיתי משהו לא בסדר והוא ברוב טובו נמנע מלהעיר לי. הוא היה, איך לומר בעדינות, קצת דומה מדי לאבא, למרות שאולי לו הכרתי אותו טוב יותר, הייתי מרגישה אחרת.

“לא”, היא חותכת משולשים מדויקים ואני בוהה בה מהופנטת. היא משתמשת בסרגל. סרגל, למען השם, פריט שאיננו מצוי בקלמר שאין לי. היה עלינו לפשפש בארון הענק במרפסת כדי לשלוף אותו מן המדף המאובק של ‘פריטים חסרי תועלת שקנינו מתישהו בעבר הרחוק ומשום מה הם עדיין כאן’.

“אני מתכוונת לאבא של אמא שלי. לא סיפרתי לך עליו, נכון?”

“לא”. יש לי כל כך הרבה ללמוד על אחותי. כעת, כשהתחלתי להכיר אותה, החיים שלה באמת מסקרנים אותי וזה מרגש. כבר מזמן לא היה לי אדם חדש קרוב ללמוד אותו.

הקרואסונים תופחים לאיטם על השיש החלבי ונסיה שוטפת ידיים ומתיישבת מולי. “בואי לסלון”, אני אומרת בחיפזון. נוטלת מן המדף קצת חטיפי שוקולד. לא משהו, אבל עדיף על כלום, גם אם הכלום הזה עתיד להפוך עוד מעט לקרואסון מפואר.

“אז מה עם סבא שלך?”

“הוא גר במרכז, לא רחוק מכאן”, היא מקלפת עטיפה של ‘פסק זמן’. “אני גרה אצלו עכשיו. אימא נשארה בחולון, ואני באתי לכאן”.

היא תולה מבטה בנקודה לא מוגדרת באוויר.

“סבא שלי הוא הסיבה שאני שמחה שאימא שלי ואני לא חזרנו לרוסיה אחרי שההורים התגרשו. הוא היה מדען גדול, את יודעת, בסיביר. אימא שלי אומרת שכולם הכירו אותו בבית הספר שלה, ואז הוא יצא לפנסיה. את צריכה להבין, סבא שלי הוא בנאדם של פרויקטים. הוא לא אחד שישב בבית בלי לעשות כלום. אז הוא החליט לקרוא את התנ”ך מהתחלה ועד הסוף”.

“וואו”, אני מתרשמת. “פרויקט שאפתני. לא נראה לי שאני עשיתי את זה אי פעם, ואני לא בגיל שלו”.

“חכי. הוא התחיל לקרוא את התנ”ך, והלך לשיעורים והתחיל לבוא לבית הכנסת… מפה לשם הוא התחזק, אבל ממש התחזק, והחליט לעלות לישראל”.

הפה שלי נפער. “וואו. בן כמה הוא היה?”, זה נשמע כמו עוד סיפור במוסף החג של עיתון חרדי, אני חושבת לעצמי ומבליעה חיוך. מוזר לחשוב שהדברים האלו באמת קורים מפעם לפעם.

היא מחשבנת. “הוא כבר עבר את התשעים. לפני עשרים ומשהו שנה הם עלו… לפחות שישים וחמש-שש, נראה לי”. היא מתרווחת לאחור, מחייכת. “ואז הוא התמקם כאן בארץ, והוא חי כאן, מבסוט מהחיים. יוצא בכל בוקר לבית כנסת ומשם לים ומשם לבית, לפתור תשבצים ולהתכתב עם חנונים של מדע מכל העולם”.

“רגע. איפה אשתו בכל הסיפור, כלומר, סבתא שלך?”

“היא לא מתלהבת. איפה הפח?”, היא קוראת אליי מהמטבח. “בסדר, כבר מצאתי”.

“בקיצור”, היא חוזרת, מתיישבת בתנופה וקלילות שמעוררות בי קנאה קלה, “סבתא שלי אישה מגניבה. היא בערך גידלה אותי כשהייתי קטנה ואימא שלי נקרעה בעבודה. היא תמיד מטופחת ומתוקתקת, מאלה ששמות שפתון כשהן יורדות לזרוק את הפח, ואפילו שהיא צריכה הליכון היא לא מוותרת על העקבים”.

אני מלכסנת מבט אל עבר הכפכפים של נסיה. היא לא מתאמצת להיראות רעננה ומלבלבת, היא פשוט כזאת.

“בקיצור, היא לא מתלהבת מהשיגעון החדש של סבא – היא עדיין קוראת לזה ‘חדש’, שתביני, כמעט שלושים שנה אחרי, שתהיה בריאה – אבל הם מסתדרים אחד עם השני. סבתא נסגרת בחדר שלה בשבת כשהיא רוצה לראות טלוויזיה, וסבא שלי מדליק נרות ועושה קידוש ולומד והכול לבד”.

אני לא מצליחה לדמיין מציאות כזאת, של עולם רוחני שלם שבת הזוג שלך לא שותפה לו, ואולי אף מלגלגת עליו בסתר; אבל אני מתארת לעצמי שזאת פשוט עוד סיבה להעריץ את האיש הזה, וכנראה גם את אשתו.

“וואו”, אני מתלבטת אם להמשיך לשאול. בסוף אני מחליטה שכן. אני רוכנת קדימה (זה לא פשוט במצבי), ואוחזת בידה של נסיה.

“נסיה”

“אה?”

“איפה את בכל הסיפור הזה?”

חצי חיוך עקום. “זה העניין. שאני לא יודעת”.

הפוסט אליענה פרק 36 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.