אז זהו.
המסיבה הסתיימה. אני באוטובוס, בדרך הביתה, והראש שלי כואב כאילו דפקתי אותו בקיר, מה שלא רחוק כל כך מן המציאות. לידי יושבת אישה נחמדה אחת ומפטפטת בפלאפון בקול דליפה רציף ומעצבן.
אני משעינה את הראש על החלון, מנסה להתמקד ביופי של הגדר החיה משמאלי וכל כך מצטערת שלא אפשרתי ליונתן לקחת אותי הביתה ברכב. “עזוב”, אמרתי לו אז ברוחב ליבי וטיפשותי האינסופית, “תהיה עם הילדים, אני כבר אסתדר”.
רגע, אולי עדיין אפשר לתקן את המצב. “יונתן?”, אני מלחששת אל תוך הפלאפון, מקווה שהוא מצליח לשמוע אותי למרות שזו שלידי פצחה עכשיו בתיאור מסעיר של הפרעת העיכול שהיא סובלת ממנה בימים האחרונים, “אתה יכול, בבקשה בבקשה, לבוא לקחת אותי?”
והוא מגיע בטויוטה האמינה והחבוטה שלנו, שלושת הילדים שלי מצטופפים מאחורה, בגדיהם פרועים, פניהם מרובבים ועיניהם נוצצות.
“איזה כיף היה שלא היית!”, מודיע לי אורי באושר, “אבא הרשה לנו לגמור את כל השוקולד והבייגלך והארון למעלה!”
“והוא בנה איתנו אוהלים מכל השמיכות בבית ומכל הכריות חוץ משלך”, משלימה נועה את פרטי התיאור, “ושיחקנו אבא ואימא ושירי הייתה האימא ושמה לכולם פלסטרים”.
שירי מהנהנת. “אני אימא שירי”, היא אומרת ברצינות תהומית, “איפה כואב?”
“כאן. איה”, אומרת לה נועה, מחווה על נקודה דמיונית בזרועה ומעמידה פני סובלת (היא מיומנת בזה לגמרי). שירי מעניקה לה בחסדה נשיקה ואני צוחקת למרות העייפות.
כבר מזמן למדתי שליונתן ולילדים יש שיטות משלהם להעביר את הזמן בנעימים, ולמען שלוות הנפש של כולנו עדיף לעצום עיניים, לצלול היישר למיטה וגם אחר כך לא להעמיק מדי בסקירה של הבית על זירותיו השונות.
“איך היה?”, מתעניין בעלי תוך כדי שהוא דוהר קדימה כדי להספיק את הרמזור הצהוב ועוצר בפתאומיות כשהוא לא מצליח בכך.
“יונתן”, אני אומרת בחולשה, משעינה את הראש לאחור. “תעשה טובה, תרגיע קצת עם הנהיגה, בסדר?”
“בחילות?”, הוא מלכסן אליי מבט.
“ועוד איזה”, אני בקושי מהנהנת. בולעת.
“והיה… מעניין”, אני חייבת בכל זאת לציין, “במסיבה”.
“מה זאת אומרת מעניין?”
“הרבה חומר למחשבה. אני אספר לך בבית”.
וכך אני הופכת את פניי ומתנמנמת לי, מניחה לשברי מחשבות להסתנן אל תודעתי ולתעות בה בחוסר מיקוד.
טור.
לכתוב טור משלי, טור שמתכתב עם הטור של יעל, אבל בנעימות ובלי להתנגח.
וואו.
מעניין אם זה ילך.
מעניין מה הרב של יונתן יחשוב על זה.
“זה עדיין ראשוני מאוד”, אני מסבירה אחר כך ליונתן, ספק יושבת ספק שוכבת במיטה שלי עם כוס קולה קרה שכתוב עליה ‘אימוש’. אורי קנה לי את הכוס הזו במו שקליו, ולאף אחד אסור לשתות ממנה חוץ ממני. “היא צריכה לדבר עם העורכת שלה, ואני צריכה לכתוב כמה טורים לדוגמה ובכלל לחשוב מה אני כותבת שם ואיך, וצריך לראות איך מוצאים לזה מקום ואם זה מתאים לסגנון של העיתון. בקיצור, זה תהליך שלם שבכלל לא בטוח שהוא באמת יקרה. מה אתה אומר?”
הוא מחייך. “וואו. בחורה יצירתית, החברה הזאת שלך”.
“כן, לגמרי. אבל מה אתה אומר על הרעיון, יונתן?”
“רעיון מצוין”, הוא חושב לאט, אומר לאט. “ואת יכולה לפתח את זה עוד יותר. נגיד, לשלב שם איזה ציור קטן שלך, או קריקטורה, או פתגם יפה….”
“נכון”, אני שופכת על עצמי קצת קולה מרוב התלהבות. איפה המגבונים ולמה הם אף פעם לא שם כשצריכים אותם.
“טוב, צריך לחשוב על זה ולהתייעץ. עוד לא אמרתי לה כן”, אני מוסיפה לבסוף, מתרוממת מהמיטה בדרך למקלחת. “בוא נראה מה יהיה”.
וכשאני סוגרת את הדלת מאחוריי, ציור דמיוני צף מולי, מציאותי כל כך עד שאני כמעט מועדת: יעל קמה בבוקר, מכינה לעצמה קפה הפוך בטעם קרמל, פותחת את העיתון דרך שגרה ופתאום רואה את הטור שלי, עמוד אחד בדיוק ליד הטור שלה.
אולי זה קטנוני מצידי, אבל מה לעשות שאני לא מצליחה לעצור חיוך קטן ועולץ שמתפשט על פניי.
