בתחילה הכול נראה מבטיח. כביש, נהג, מזגן. אפילו נוסעים שקטים יחסית ושום ריח של תפוז או קלמנטינה.

הכול חלק.

אני כבר מתכננת עם השעון את השעה שאגיע הביתה ומתמקמת איכשהו על המושב, התיק פה, השקיות פה והחלון מוכן לקבל את הראש לשנת ליל…

ופתאום –

יופי.

פקק. מקסים!

בואו נגיד שפחות התאים לי פקק עכשיו. ממש פחות.

זאת אומרת, בד”כ פקק זה דבר נחמד מאוד. להתעכב עוד בדרך הביתה, ליהנות עוד קצת מישיבה מרווחת על מושב נוח ומהריח הנעים השורר בדרך כלל בחלל האוטובוס ובכלל, השותפות הזאת בחייהם הפרטיים של הנוסעים מסביב מספקת המון חומר למחשבה…

“את שומעת? יש לי שתי אופציות, או לקנות את השמלה הסגולה ולקצר, או את הכחולה אבל היא פחות מיוחדת. השאלה מה בעלי יגיד. הסגולה יקרה יותר, מתאים לו להעדיף את הכחולה…” 

“תחממי את הסיר הקטן יותר ותכיני אורז לתוספת. אני תיכף מגיעה”.

“אסתר הזאת, עוד פעם מתחנפת לשוויגער. היא קנתה לה מתנת יום הולדת לבד!”

“למה לא ענית לי מקודם? הייתי חייבת אותך דחוף! עכשיו אני כבר לא זוכרת מה רציתי…”

והכי אהובים עלי –

“אני רוצה לברר אצלך על אסתר כהן, אפשר?

“תגידי, כמה היא במידות? (36.5), איך היראת-שמים שלה? (שמונה עשרה חצי שעה בנדנודים עזים), היא חכמה? (מאה בכל המבחנים), מחונכת? (עונה תשובות רק באצבע), צנועה? (כמו שרה אמנו)”.

“הציעו עוד פעם את קלמנוביץ. אולי הפעם הם יסכימו?”

תודו מעניין.

הפעם, ספציפית, באופן מוזר ומפתיע מאוד, פחות התאים לי העיכוב.

פחות.

בסדר, קורה.

לא צריך להתלהם.

אני מנסה להציץ מהחלונות ולשער מה קורה שם. מנסה להיערך מחדש עם ההתרווחות על המושב (לא נוח, נו), ובאופן כללי לוקחת נשימה עמוקה ומתרגלת למצב החדש.

ואז אני שומעת את ההוא שיושב שני מושבים לפני מתקשר למוקד השירות של ‘נתיבי ישראל’ ומבקש עדכון מה קורה.

אבהיר למי שלא מכיר: לאנ”ש אשר אינם נגישים לווייז יש אפשרות נוספת להתעדכן במצב התנועה בכבישים. מתקשרים למוקד של ‘נתיבי ישראל’, אומרים את שמות הכבישים והכיוונים הרצויים והם נותנים מידע על מצב התנועה שם.

נחמד.

אותו נוסע התקשר לברר על מה ולמה העיכוב הזה.

“כביש אחת לכיוון מערב, אני רואה סירנות באופק. מה קרה שם? אתה לא רואה כלום? אבל אני רואה!”

האמת, כמעט התקשרתי גם אני ואז עצרתי בעצמי.

למה את צריכה לדעת בדיוק?

הרי הזמן יהיה אותו זמן בין שתדעי ובין שלא. אין דרך לרדת עכשיו מהאוטובוס והאופציה היחידה שלך היא רק להמשיך לשבת בסבלנות. אז מה? רק כדי לספק את הסקרנות שלך את צריכה להיות מעודכנת?

טוב, זו טענה יפה אבל היה לי גם מה לענות לעצמי, שלא תחשבו.

אם אני אדע מה יש שם, אדע לשער את זמן העיכוב ולהיערך בהתאם. יפה, תשובה יפה.

אבל עצמי ממשיכה להקשות –

איך להיערך? את תישארי באותה תנוחת ישיבה על ספסל האוטובוס בין כך ובין כך.

שום פגישה חשובה לא ממתינה לך בסוף הנסיעה (כן, נכון! עם הכרית!)

ואיש לא יתעכב בעקבות העיכוב שלך. אז מה?

טוב… לא ממש היה לי מה להגיב אז מלמלתי שההמתנה קלה יותר כשיודעים כמה זמן זה עוד יהיה… וזה…

הופה!

פתאום תפסתי!

אחד הקשיים הגדולים ביותר ברווקות הוא – שאין-לי-מושג-מתי-היא-תיגמר.

היום? מחר? עוד שבוע? חודש? שנה? יותר? (לאאאאא)

אני מחכה בלי לראות עוד כמה זמן נשאר.

אני הולכת בשביל והסוף שלו מוסתר בערפל.

זה כמו שאני עומדת בתחנה ומתקשרת ל’קל קו’ לשמוע מתי יגיע האוטובוס, אף שבין שייקח לו דקה ובין שייקח לו רבע שעה אני עדיין אמשיך לחכות. ואין לי מקום לשבת, בכל מקרה.

אבל הרבה יותר קל להמתין כשיש סוף ברור מראש.

ובשידוכים – אין!

וזה… זה קשה. קשה מאוד!

הרי אם מישהו היה אומר לי מתי התקופה תיגמר, הכול היה פשוט יותר…

אין פחד, אין חששות, יש דד ליין מסודר וזה גם פותר את הבעיה של הפחד מהטווח הרחוק, שדיברנו עליה פעם…

אבל –

בסימולציה מהירה שעשיתי בראש לדימוי חיים בצורה כזאת הבנתי מה המתנה הגדולה ביותר שאי הידיעה נותן לנו – וזה היה מדהים.

החיבור והקשר עם בורא העולם.

הרי אם אני יודעת יום ושעה שאני הולכת להתארס, התפילות שלי יורדות בחמישים אחוז לפחות… (ממשיכה כמובן להתפלל שיהיה צדיק וירא שמים ומתמיד ובעל מידות טובות וחכם ואהוב ושמח …וגם נראה טוב…)

ועל זה – על הקשר המתוק והקרוב הזה אני לא מוכנה לוותר בשום פנים ואופן!

יש משהו ייחודי בתפילות האלה דווקא (תחנונים, נכון יותר…) שאין בשום תפילה אחרת,

ומי שלא טעם לא יבין.

אז כן. ההמתנה לא קלה, אי הידיעה כלפי העתיד יכולה לפעמים להוציא מהדעת.

אבל אם היה לנו ‘קל-קו’ (או ‘קול-חתן’) כזה, כל התוכן פה היה מתפספס.

ההמתנה הזאת ממשיכה לספק לי מתנות.

איזה כיף.

הפוסט הולכת לעיבוד | קול חתן הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

אז יש עבודה זרה שאנחנו, בלי לשים לב, משתעבדים אליה, בעיקר בתקופה ‘הזאת’.

קוראים לה: ‘מה יגידו’.

“אל תלבשי את זה, יגידו עליך שאת פשוטה מידי”.

“לא, את לא יכולה ללבוש את העגילים האלה, עוד יגידו עליך שאת מודרנית”.

“מה פתאום לנסוע לשם? את יודעת מה יגידו עליך?”

יגידו, בואו רגע לפה כולכם! אחת ולתמיד אני רוצה לראות את כל ה’יגידו’ מולי בשורה ולהסתכל להם חזק בשחור שבעיניים.

למה בדיוק אני צריכה לחיות לפי איך שאתם ‘מגידים’?

ואותם אלה ש’יגידו’ עומדים מול המראה בבית ומחליפים עגילים כדי שלא ‘יגידו’ עליהם… והפעם, הופ, גם אני נכללת ב’יגידו’ שלהם.

איזה תסבוך!

עכשיו כולם קופצים (יופי! זה טוב לבריאות. פעם בשעה לקום מהכיסא מול המחשב ולקפוץ זה מקסים!)

היי! נסחפת! כתוב: “טוב שם משמן טוב!” – אהההה, מה יש לך לומר על זה?

יש לי הרבה מה לומר. המון. מלאןןןןןן.

‘מה יגידו’ לדוכן הנאשמים.

תודה.

סנגור, מה בפיך?

(כחכוח)

“אההם, אז ככה. בנאדם לא יכול לחיות רק לעצמו. כדי להשתייך לחברה יש צורך לוותר על דברים מסוימים. החברה שופטת לפי חיצוניות כי זה מה שהיא רואה. כבר נכתב “טוב שם משמן טוב”. יש משמעות לשם. כתוב גם “מה הבריות אומרות עליו” – זה אומר שיש משמעות למה שאומרים עליו. חוץ מזה שהאדם הוא יצור חברתי וחשובה לו דעת החברה”.

“זהו?”

“פחות או יותר”.

“תודה”.

יופי. לא מכחישה פה שום טענה. שלא תגידו שלא אמרתי.

עכשיו אני רוצה רק לשאול שאלה אחת.

הגבול. איפה הוא עובר?

עד כמה אני צריכה להשקיע ב’מה הבריות אומרות עלי’?

מה בין האמונה שמה ששלי שלי ובין ההשתדלות ש’יגידו’ עלי דברים טובים?

כמה ההשתייכות החברתית צריכה לבוא על חשבון האני הפנימי שלי?

לא יודעת אם יש תשובה חד משמעית.

אולי כמו בכל דבר, דרך האמצע היא הנכונה.

שבוע שעבר דיברתי עם חברה וסיפרתי לה על סצנה שעברתי. משהו, בואו נגיד, לא הכי שגרתי שעשיתי אבל אין בו שום בעיה. ההפך, לא לעשות אותו זה סוג של שטות, אבל נו… לא מקובל. נו.

בקיצור, סיפרתי לה וההלם שהבחורה תפסה… כמעט נקרעו לה הלחיים כשפערה את הפה שלה. זוכרת את התסכול שהרגשתי באותו רגע.

מה? רק מפני שלא רגילים לעשות ככה אני אמורה לסבול?

תגידו, לא נסחפנו?

עומדת בחורה בחתונה (עוד יהיה טור על הנושא הזה, ברור. כל רווקה מותרת לצפייה ולחפירה ללא בקשת רשות מראש וללא הגבלת זמן. ואם תרכלו עליה בקול, מה טוב), ורואה מולה אישה בגיל שוויגערי פוטנציאלי.

הופ, מושכת את החצאית, מסדרת את השיער, נעמדת יפה בצד. לא משתוללת. לא מתלהבת. לא נושמת.

לי עושה גרדת לראות דבר כזה. מה לעשות?

לא אמרתי תשתוללי לה מול העיניים, אבל תמשיכי לחיות! גם אם מישהי הגיעה לראות אותך.

תעשי מה שנראה לך נכון גם אם יש סיכוי שמישהו יעקם את האף.

והאמת?

ככל שאני בונה את עצמי יותר, כך הצורך באישור חברתי יורד יותר ויותר.

וגם,

אולי כדאי לבדוק בפנים כמה אנחנו סלחנים/שיפוטיים כלפי החברה שסביבנו?

האם אני שופטת אדם לפי המראה החיצוני שלו?

האם אני נותנת צ’אנס לבחור גם אם הוא לא בדיוק לפי מה שנראה לי מקובל ורגיל?

האם אני יושבת ומרכלת על אנשים בסביבה ומעקמת את האף על כל דבר שלא לרוחי?

האם אני מסתכלת על האישיות, הערכים, המידות, האופי, או מקטלגת הכול לפי פרמטרים שטחיים חיצוניים?

כי לא חכמה לבקש מהחברה להפסיק לשפוט אותי אם אני שופטת אותה.

זו כנראה עבודה מקבילה.

כמו שכתוב למעלה, הולכת לעיבוד…

הפוסט הולכת לעיבוד | מה יגידו הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

דברו, ספרו, רכלו, נייעסו. רק לעטוף הכול בצלופן ‘לתועלת’ והכול מסתדר.

מדור הרכילות (רכילות – אני מזכירה – העברת מידע על בנאדם אחר, בין חיובי ובין שלילי) הפורה ביותר הוא ללא ספק זירת השידוכים. כמויות המידע שעוברות מצד לצד לא היו מביישות את סוכני הביון הטובים בעולם.

השבוע הייתי בחתונה ונכחתי בסיטואציה מסוימת, ואם היה לי עוד קצת אומץ הייתי לוקחת את המפית הזאת שלא באמת מנגבת ודוחפת אותה לדוברת לתוך הפה. ככה, עם הרוטב של העוף שנשפך למלצר. הגברת השדכנית המדופלמת (חברה טובה של אחות של החתן) עמדה ונאמה בפאתוס מול כל מי שרק הואיל להתייחס אליה (מסכנה) על כל התנהלות השידוך, כולל מה כל אחד הרגיש וחשב לכל אורך הדרך, וכמעט נקבה בסכומים שסוכמו, אם לא שהמנה עיקרית בדיוק הגיעה והיא נזכרה בפצצה של מתכון לפשטידת פטריות. בטח שזה לתועלת. שידעו כולם איפה היו להם הבעיות והקשיים וילמדו מהם להתגבר על הכול. כי אם רוצים להתחתן (או לחתן…) הכול אפשרי. והיא תוכיח.

שדכנית טקטית במיוחד אמרה לאמא שלי “תראי, אמנם אני בדרך כלל דיסקרטית מאוד, אבל פה אני חושבת שחשוב שתשמעי מה היה לו עם הבחורה הקודמת שלו כדי שהבת שלך תדע לא לחזור על הטעות הזו, שלא יוריד אותה…” לא ברור לי למה גברת דיסקרטית לא הבינה מה גרם לנו להוריד על המקום. מסכן, בחורות עושות לו טעויות ואז הוא נאלץ להוריד. מה היה עושה לולא הצדקנית הזאת?

ככה זה.

הרי איך תדעי שהבחור הזה לא מתאים לך אם לא תשמעי מחברה שלך בדיוק מה היה אתו בפגישה?

ואיך בכלל החבר’ה בישיבה ימשיכו ללמוד אם הם לא יקבלו עדכון מיידי משני הנפגשים של אתמול מה בדיוק היה? (לא הבנת. הם רוצים לדעת איך המלון הזה כדי שכשהם יפגשו ידעו אם כדאי ללכת לשם).

“לא ייאמן! את אומרת שכבר כשהיית מטפלת שלו ראית שיש לו אופי קשה? זהו, זה דבר מולד. לא מתאים לבת שלי דבר כזה. שמענו את זה הרבה”.

“הסבתא מצד אבא, האמא של הסבא, מגיעה מהעיירה של סבא של סבתא שלי. חבל כל כך שהיא לא בחיים, היא הייתה יודעת לתת לי מידע מדויק על המשפחה”.

“תני לי את כל מה שאת יודעת על הדודה, כל הסיפור שהיה כולל כל הפרטים. אני חייבת לדעת את זה. לתועלת. אין מצב שאני מציעה להם לפני שאני יודעת את הסיפור המלא”.

תחושה שלי? ‘לתועלת’ מתהפכת בקברה בכל פעם שמישהו מזכיר אותה בהקשר הזה…

עכשיו אני רואה אותך קופצת מהכיסא (מצוין. בריא מאוד לקום מהכיסא באמצע יום עבודה ואני שמחה להיות זו שמרימה אותך).

“מה? לא נראה לך שנסחפת? איך בדיוק אמורים להתחתן בלי בירורים? את רוצה חתול בשק? את יודעת כמה אינפורמציה מוקדמת יכולה להועיל ואפילו להציל? נכון, לפעמים זה קצת מעיק, הררי המידע שיש לכולם על כולם, אבל אין מה לעשות. לא מתחתנים עם בחור על סמך מראה חיצוני שלו, נכון?”

את צודקת כל כך, וטוב שפרקת. את יכולה עכשיו לנוח חזרה על הכיסא ואני עונה.

מותר, צריך וחייבים לברר על בחור/ה לפני שנפגשים. ודאי. מי שניגש על עיוור הוא… טוב, עזבו.

צריך, סיכמנו. השאלה שלי היא איפה עובר הגבול. מתי זה לתועלת אמיתית ומתי זה לתועלת הסקרנות שמפעמת בי. מתי אני מספרת כדי להציל אותך ומתי כדי ליהנות מחתיכת רכילות עסיסית.

הרי לא בטוח שאחים שלי בישיבות צריכים לדעת מה בדיוק היה עם כל פגוש או הצעה, וגיסי שבאמת דואג לי חייב לשמוע כל מה ששמענו על כל בחור, ועם חברה טובה באמת, נושאי השיחה העיקריים שלנו לא חייבים להיות חילופי אינפורמציה (אבל בפייר, לא כמו 1000 מחבלים לכל חייל חטוף אלא אחד מול אחד…) לפעמים צריך, לפעמים לא.

הגבול הדקיק והשקוף הזה, אותו אני מבקשת.

הרי בדרך הטבע, בדרך בריאת העולם, אי אפשר (בימינו) להתחתן בלי לעשות בירורים, ובירורים קדחתניים, אפילו קודם שנכנסים לשידוך. זה ברור לשני הצדדים. השאלה היא כמה מתוך המידע הזה נצרך וכמה מתוכו נכנס לקטגוריה של ‘אינטליגנציה כללית’.

בעבודה קשה ובהתבוננות פנימית עם המון כנות נוכל למצוא את הגבול הזה, לסמן אותו היטב ולהבין שבכל תחום ושלב בחיים צריך לבדוק את מצב הגבולות.

הנה, תקופת המתנה שלי מלמדת אותי לפתח רגישות והבחנה דקה ובעיקר אמת פנימית –

מתי אני ‘לשם עצמי’ ומתי ‘לשם שמים’.

הפוסט הולכת לעיבוד | לתועלת הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

לא, לא הפחד להישאר רווקה לנצח. זה אפילו לא ברשימת הפחדים שלה. זה לא קיים בכלל.

היא גם לא מפחדת להישאר רווקה אחרונה בכיתה. לא יקרה. לא מציאותי בכלל.

(אח”כ, אם זה נהיה מציאותי יותר… עזבו)

משהו אחר, ולא חשבתן עליו, כנראה.

הפחד מהטווח הארוך.

היי, לא לקמט ככה את המצח! הקוסמטיקאית שלי אומרת שזה לא טוב לעור. תשמרי על העור שלך חלק ומתוח. יופי.

אני מסבירה, רק שניה לקחתי לגימה מהקפה. תנו לבנאדם.

כשלמדתי הוראה לימדו אותנו שאחת משיטות ההסבר היא הדגמה ואני הכי מתחברת לזה.

אז הנה דוגמה:

יום רגיל ושפוי. שיפי, חברה מתוקה, מתקשרת.

“אלישבע, מה נשמע? מה חדש? מה יצא בסוף עם גריגורבצקי? ירד? נו אמרתי לך שאת שווה יותר…

תגידי, מה אומרת על שבת חברות בצפת?”

“זורמת, מתאים לי עכשיו ממש וזה בדיוק הזמן שלנו ליהנות עם חברות כי אח”כ זה יהיה כבר עם הבעל (תוספת הכרחית בימי הרווקות לפני כל חוויה חברתית)”

“יופי, ידעתי שתזרמי. ר”ח אדר מתאים לך? כולן פנויות. כבר בדקתי עם חווי ותהילה וגילה. וזה גם יוצא הסגולה של ר’ לייב בעל הייסורים אז זה מצוין. מה אומרת?”

“שיפיייייייי!!”, אני צועקת, “לא ידעתי שאת כזאת קטנת אמונה! עוד חודש אנחנו מאורסות כבר. מה קרה לך? לא אכפת לי לבוא לר’ לייב להגיד תודה אבל לא יודעת אם שבת חברות היא משהו מעשי בתור כלה…”

אני יודעת שהבנת, ואני גם רואה את החיוך על הפנים שלך. אה.

אבל עוד דוגמה קצת יותר מורכבת והחיוך שלך כבר לא יהיה כזה זורח.

קריאה מהבוס. 

הצעה מפתה לחודש הקרוב. פרויקט חדש ושווה עם קידום אפשרי בסופו, הרבה סיפוק במהלך החודש כולו, ובכלל, משהו מנצנץ שכל אחד היה רוצה. אלא מה? זה דורש שעות נוספות. והרבה. בול מתאים לרווקה, אבל… אם תוך שבועיים וחצי בערך אני כבר מתארסת, סתם יהיה מסובך אחר כך לעזוב באמצע…

המילים היפות האלה יכולות גם להיות לצורך העניין מילוי מקום בהוראה, אימון מסיבה, ריכוז מחנה או אפילו להיות קודקודית במכירה הסינית של ‘עזר מציון’…

העיקרון זהה. פחד להתחייב על העתיד הרחוק והלא ידוע.

אחת הדילמות הקשות ביותר שאפשר להניח לפתחה של שידוכיסטית. (איזו הגדרה מזעזעת! מי המציא אותה בכלל?) 

מצד אחד (במיוחד בתקופה הראשונה ב’שידוכים’, אבל גם אחר כך…) הלב מאמין שאוטוטו אני כבר כלה (אם המצב יבש עד לח זה מקסימום תוך שלושה שבועות (הצעה, בירורים, פגישות… פחות או יותר, לא?) ואם יש משהו חם… שם בכלל הדמיון כבר ב’אילן פרל שעונים’ לפחותתת), ואם אני ממילא מתארסת, למה לי להתחייב ואחר כך להיתקע?

לכן כל רווקה נזהרת זהירות יתרה מלהתחייב למשהו בלתי בטיל (שאי-אפשר-לבטל, בשפת העם) מעבר לשבועיים, גג שלושה שבועות קדימה…

מצד שני, השכל יודע שלא ממש אפשרי לחיות ככה. 

מה עושים?

הרבה יצא לי לחשוב (בכלל, ‘לחשוב’ הוא משהו מומלץ מאוד. במיוחד לסטטוס שלי) על הנושא, כמה נכון או לא נכון לחיות ככה.

ברחוב הדעות חלוקות.

סבתא צילה טוענת ש”בטח. האייבישטער אוטוטו שולח לך חתן וחבל, מיידלע, שאחר כך סתם תסתבכי עם הכול ועם כולם וגם לא יהיה לך זמן להתכונן לחתונה בנחת. הדור של היום! קצת מנוחה, באמת. לאן את רצה?”

דודה חמדה שוללת מכל וכל. 

וכל.

וכשהיא שוללת זה חזק עם הפאה עד שכל הסירוק מהחתונה של שלוימי נהרס.

“לא! מה פתאום לחיות ככה? איך אפשר? מי יודע מתי בדיוק תתארסי? אז מה, עד אז תפסידי הרבה דברים רק כי אולי עכשיו את מתארסת? מאיפה הבאת את השטויות האלה לראש? זה לא ייאמן, הבנות היום מלאות דעות כרימון ועוד איזה דעות… הנה תראי את רבקהל’ה שלי, אמנם בת 28, צ צ צ, אבל תראי איזה יופי, היא מוצלחת כל כך וכולם רודפים אחריה והיא מרוויחה יופי. היא לא עצרה את החיים שלה רק כי החתן שלה החליט לעשות פוזות” (אחחח, לו הוא היה יודע החתן העלום של רבקהל’ה איזה תיק השוויגער שלו תופרת לו לאורך כל השנים האלה – הוא היה מגיע ישר מהתינוקייה מרוב פחד…)

מזל השכנה אומרת שזה לא פשוט, ואולי בכלל זה יעשה עין הרע אז לא כדאי (איך היא מצליחה להכניס את העין הרע שלה לכל מקום, זאתי… משהו).

המרצה בכנס האחרון אמרה שכדאי להתייעץ עם אמא לפני כל דבר. “אין כמו לב של אמא יהודייה”,

ויש את העצה של שלומית. שלומית היא השכנה הכי שווה שיש, והיא לא מפחדת מכלום. המוטו שלה הוא “הכול אפשרי”. (אני הכישלון הראשון שלה. לא היה לה ספק שהיא תחתן אותי על הדקה שתחזור לי השמיעה, כי ב’טיפת חלב’ שמעתי, ואז פתאום בגיל 18 אני ‘לא שומעת’…) 

והא דבריה ומשנתה: 

תתחייבי, ותמיד תוסיפי את הסעיף הבא:

>החל מרגע אירוסי בשעטו”מ כל התחייבותי כלפי הכול וכולם (להוציא אחד…) בטלות ומבוטלות כעפר הארץ. ט.ל.ח<

אז איך בכל זאת בחרתי לחיות?

בדרך כלל כפי שעינכן רואות. בכל זאת אני כותבת את הטור הזה…

כן. יש מין רוגע כזה בלחיות כל רגע בפני עצמו. 

הלחץ מפני העתיד גורם לנו פעמים רבות לפספס את ההווה. והחיים, הם בעצם הרגע הזה בדיוק….

וכדי שסבתא צילה לא תכעס וכדי שלא איחשד חלילה וחס ב’קטנות אמונה’, אני מוסיפה לפה מיד את המשפט של שלומית ומודיעה שאם אתארס תוך שבוע-שבועיים הטור יהפוך לטור של כלה ערב חתונה ונקרא לו ‘הולכת לאיבוד’. סגרנו?

ט.ל.ח.

לפרק הקודם

הפוסט הולכת לעיבוד | פחד משתק הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

יאוו…

איזו מילה מלחיצה…

אבאל’ה… מה זה קשור אלי?

חתונות? בטח. כל הבחורות הגדולות האלה מתחתנות.

אני? אני יש לי מבחן בכלל, ויום הולדת לחברה ושלום שלום ותודה.

אבל זה לא עוזר. תתחבאי כמה שאת רוצה מתחת למיטה – תמיד תבוא איזו שדכנית ותמשוך אותך משם בצעקות “מה את מתחבאת כמו איזו ארנבת? את יודעת מה יגידו עליך?”

אהה. אין דבר העומד בפני ה”מה יגידו” בשנים הקריטיות האלה. כל מהותי היא “מה יגידו”. אבל זה לא לעכשיו.

נחזור להתחלה.

אין תאריך ושעה, לא עברי ולא לועזי לא עלינו, שאני יכולה להצביע עליהם ולומר “שם הכול התחיל”. זה מתחיל בטפטוף נחמד, מהסוג שאפילו לא צריך מטריה אם לא חזרת הרגע מסירוק של הפאה לכבוד החתונה של הגיסה… כמה מבטים בחתונה של חברה מהמחזור מעלי, הצעה או שתיים של בחור שגדול ממני בעשר שנים או נמוך ממני בשני מטרים, שבעיקר באות לתת לך את ההרגשה שאת שם, ופתאום זה קורה ואת מוצאת את עצמך בפנים. ככה פתאום, נתונה לחסדי הסביבה ומה (וכמה) שהיא חושבת עליך. נתונה לשבט לשונן של השדכניות ולמבטי כל המי ומי בכל הזדמנות אפשרית. (על בחורה בשידוכים מותר להסתכל ומותר לרכל. זה הדיבר ה-11, כמדומני).

אפשר להמשיל את התקופה הזאת לים. עמוק-עמוק, רחב-רחב. אתה יודע היכן הוא מתחיל ולא יודע היכן הוא נגמר. עומד בחוץ ואין לך מושג איך זה להיות בפנים, עד שאתה לא שם. מלא באוצרות אבל כדי למצוא אותם צריך לעבוד קשה.

ובסיומו – קריעת הים שמובילה אל הארץ המובטחת!

ואני פה.

בתוך הים.

בין הגלים, שוחה.

לעיתים בנחת, בהנאה (כן! יש פה גם הנאות! המון!), ולעיתים נאבקת בגלים וברוח ולא מצליחה לדמיין מציאות אחרת. אבל כזה הוא הים. מסתורי. אי אפשר לצפות את הצעד הבא. אי אפשר לדעת לאיזה עומק הוא יכניס אותך עכשיו, ואי אפשר לדעת מה תמצא שם, במעמקים.

אבל יש שם אוצרות. המון! ולא הייתי מוכנה בשום אופן להגיע אל הארץ שלי לפני שעברתי פה וליקטתי את כל האוצרות האלה. מובטחים לי חיים אחרים (לו רק אשכיל לנצלם. מקווה ומתפללת).

הצעדים הראשונים לא מאיימים. שכשוך רגליים על החוף, איזה כיף! הצעה נחמדת, פרגונים של חברות, הדמיון כבר נוסק (מי משתמש עדיין במהירות האור כדי להדגים משהו מהיר? אני מזמן עברתי למהירות הדמיון. זה הרבההה יותר מהיר), והופ, מעידה. גל אחד ש’עף על עצמו’ וחייב להוכיח שהוא הכי, והופ – ניצבת רטובה כולך, ממצמצת מול השמש ומרגישה מה זה להיות בשידוכים.

ואז מתחילים להתבלבל.

מה את מחפשת? מה חשוב לך? איזה סגנון? על מה לא תוותרי?

תגידו, עם יד על הלב, נראה לכם שלילדה בת 19 יש מושג?

אז היא חושבת שיש לה מושג. אחרי שנתיים היא מגלה שאין לה. גם אם היא התחתנה ובטח אם היא לא…

בגיל 19 זה כזה: “בחור צדיק אבל לא צול, ראש פתוח אבל לא מודרני, שיהיה מתמיד אבל אוהב לטייל, שיהיה חכם ולא יעוף על עצמו, שיהיה גבוה ולא כפוף, שיתלבש טוב אבל שלא יסתובב בחנויות ובקניונים, שתהיה לו משפחה טובה עם כסף ואני מוכנה להתפשר שלא יהיה בכור (בכור זה מלא צומי לכלה, פשוט…) כי אין דבר כזה מושלם…”

בגיל 21 ומעלה כדאי מאוד לוודא שהרשימה קצת השתנתה… משהו.

חכמה, ראש בריא, רצינות, איכות, לימוד לשם לימוד, יראת שמים, מידות טובות, שמחה ועוד ועוד מהזן הפנימי שלא רואים במודעה בעיתון אבל רואים מול העיניים, יום יום בחיים עצמם.

תרשו לי להוסיף הבהרה חשובה שאולי הורסת את כל הפואנטה אבל היא קריטית.

מלא ‘ימים’ יש בעולם. לכל אחד הים שלו. אני פה לספר על הים שלי. גם אם אני כותבת בלשון רבים, לא אומר שכולן מרגישות וחוות ככה.

מזדהה? מצוין.

מסכימה? מצוין.

לא מסכימה איתי? גם מצוין.

זכותך. אנחנו במדינה דמוקרטית. לא חייבים להסכים. המטרה שלי היא אחת – לחלוק את האוצרות שאני מוצאת כאן גם עם מי שלא כאן, שלא רואה את האוצרות שלה או שקשה לה להתכופף לחפש.

זה הכול. ואגב, זה מתאים לכל גיל ולכל שלב, מקסימום עם שינויים קוסמטיים קלים.

תודה על ההקשבה.

סיימתי.

הפוסט הולכת לעיבוד | כניסה למועדון הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

נכון, אני יודעת שזה אומר שהם לא שלי, אבל עדיין… נו, הבנתן.
טוב אין מנוס, חייבים להתקדם, אפילו שאני מנסה לשכוח.
הגיע תורו.
הוא.
לא מעזה אפילו לכתוב את השם.
אבל הכוווץ’ בלב רק מלהיזכר בו.

לא ייאמן כמה הוא רגיש, האיבר הזה, כמה עובר עליו.
טוב, לפחות האחריות עליו, והאחד שלי עוד יבוא. וכל המילים האלה…

באמת שצריך למחול לו… מי רוצה להתחתן עם הבחור הלא נכון?

…
אאוצ’.

לא פשוט להיות רווקה. לא פשוט המסע המטלטל הזה בספינה מול אופק לא ידוע, כשצמד המילים שהכי מרגישים אתו הזדהות הוא: “לא יודעת.”
היה מעניין? לא יודעת.
רוצה להמשיך? לא יודעת.
הוא חכם? לא יודעת.
את מאמינה ששלך יבוא? לא יודעת.
את שמחה? לא יודעת.
את עצובה? לא יודעת.
את רוצה לגור בירושלים? לא יודעת.
בבני ברק? לא יודעת.
בוילה? לא יודעת.
רוצה בלונדיני? לא יודעת.
גבוה? לא יודעת.
לומד יום שלם? לא יודעת.
עמקן? לא יודעת.
ישיבה נחשבת? לא יודעת.
איפה את רוצה להיפגש? לא יודעת.
מה תלבשי? לא יודעת.
איך קוראים לך? לא יודעת.
את רוצה להתחתן?? לא יודעת.
לא יודעת לא יודעת לא יודעתתתת!!!
אין בי ידיעה חזקה יותר מחוסר הידיעה ההזוי הזה. זר לא יבין.
ובתוך כל חוסר הידיעה המטולטל שבין ייאוש לתקווה, בין קרבה לריחוק, בן שבר לאיחוי – יש את המקרים ששולחים חיצים או דוקים (בשורוק), לא משנה הגודל, ישר לתוך הרך של הלב, איפה שמרגישים גם בקצה של הרגל…
כן. אני רוצה לסלוח, ולא בציניות!
אני גם צריכה לבקש סליחה, בטח. אני לא חושבת שאני נקיה,
אבל הפעם אני מדברת על לסלוח, אפשר?
כי פתאום אני מבינה כמה אנרגיות לוקחים ממני כל הרגשות השליליים האלה. כמה אני מלאה מבפנים ומצדיקה את עצמי שאני המסכנה… והם האשמים… אז מותר לי, לא?
אבל מותר או אסור זה לא הנושא.
הנושא הוא הלב שלי, שגם ככה נמצא בשלב מסוכן. שכל יום מותיר בו את רישומיו לטוב ולרע. אני חייבת להכביד עליו עם רגשות פגיעה ולפעמים גם כעס כלפי כל מיני אנשים בסביבה?
פתאום אני מבינה שבשבילי, למעני, כדי שלי יהיה טוב – אני חייבת לטהר, לנקות, להוציא הכול…
ואני יושבת ומעבירה אחד אחד בראש, חווה שוב את הפגיעה, נותנת לה לחלחל ולמלא אותי…
ולאט לאט מתמלאת בחמלה. מבינה שאנשים הם לא רעים, הם בעיקר לא חושבים, לא יודעים… ואני מוצאת את עצמי מרחמת, באמת ובתמים, על כל אחד ואחת מאלה שעד לפני דקה כעסתי, נפגעתי…
והלב מתנקה
והנשימה נרגעת,
השרירים מתרפים
ואני מרימה את הראש, ורואה את אבא שולח לי חיוך…
ויודעת,
סלחתי.

לפרק הקודם                לפרק הבא

הפוסט הולכת לעיבוד | סלחתי הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.