הפוסט חלקים של שלם הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>
הפוסט חלקים של שלם הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט תעסוקה? סדר יום! הבסיס ליציבות בחוסר שיגרה הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>אז מה עושים?
קודם כל מתפללים.
שמעבר לשמירה על הגוף שהקב”ה ישמור על הנפש ועל השפיות של הילדים ושלנו.
שנעבור את התקופה הזו בשלום, בבריאות ובאמונה גדולה ושנזכה לקבל את משיח צדקנו במהרה בימינו.
מה שיכול לעזור לנו בנוסף זה לייצר שגרת חירום בבית.
סדר יום ברור ומוגדר הוא מתנה לילדים וגם לנו ההורים.
מעבר ליתרון הברור של סדר יום, יש יתרונות נוספים:
1. מעניק תחושת ביטחון ויציבות
במצב שבו העולם בחוץ לא צפוי ומייצר תחושת חוסר שליטה
סדר יום קבוע נותן לילדים עוגן ותחושת שליטה במה שכן תחום אחריותם.
הם יודעים מה הולך לקרות, מתי ומה מצופה מהם.
זה מרגיע ומפחית חרדה
2. עוזר לווסת רגשות
שגרה ברורה עוזרת לילדים להתמודד עם רגשות קשים — פחד, מתח, אי שקט — זירה אחת פחות להתמודדות,
הם לא צריכים להילחם גם באי ודאות פנימית. השגרה מאפשרת לנווט את הרגשות לעשייה ופעילות חיובית.
3. תורם להתנהגות טובה יותר
כשהילדים יודעים מה קורה — מתי אוכלים, מתי משחקים, מתי מתקלחים ומתי מתארגנים לישון — זה מוריד חיכוכים וויכוחים.
אנחנו כהורים לא צריכים לגייס כל פעם מחדש את הכוחות ולשדל אותם לעשות מה שהם מתבקשים.
הכל ברור וידוע מראש. האם זה עובד תמיד? לא, אבל זה בהחלט עוזר.
4. זמן פנוי להורים
כשיש לילדים סדר יום מוגדר, זה מפנה גם לנו ההורים מקום. זמן לקפה באמצע היום וערב פנוי לעיסוקים שלנו.
זה חשוב תמיד אבל בזמנים כאלה זה חשוב עוד יותר.
אנחנו זקוקים לזמן הזה ולפינת שפיות ושקט כשהילדים איתנו כל היום.
5. שומר על למידה והרגלים בריאים
גם אם אין בית ספר — אפשר לשלב פעילויות למידה קלילות, זמן יצירה, זמן קריאה ומשחק — כדי לשמור על הרגלים ומיומנויות למידה.
שגרה היא לא “לו”ז קשוח” — זו מתנה של ודאות, יציבות ואהבה בתוך חוסר הוודאות ובימים כאלה — זו עזרה ראשונה נפשית.
בחוברת שלפניכן מצורפות הוראות להכנת לוח זמנים משפחתי.
תוכלו להוריד אותה מכאן – סדר יום
הפוסט תעסוקה? סדר יום! הבסיס ליציבות בחוסר שיגרה הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט דיכאון אחרי לידה בקרב נשים חרדיות – איך מזהים ומה עושים? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>ההתמודדות של אישה משלנו עם דיכאון אחרי לידה עלולה להיות מאתגרת יותר מהרגיל. יש לנו נורמות חברתיות וציפיות – שלנו מעצמנו, וגם של סביבתנו – המקשות לעיתים על המנוחה החיונית אחרי הלידה, על עיבוד חווית הלידה ועל ההתאוששות.
לא רק ביולדת פוגע הדיכאון. הוא משפיע גם על המעגלים שסביב – על משפחתה הקרובה ובכלל על הדינמיקה בינה לבין סביבתה.
במאמר שלפנינו נציף ונדבר על האתגרים הייחודיים של נשים בינינו המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, ונחשוב יחד על דרכים שיכולות לסייע.
דיכאון אחרי לידה הוא תופעה מורכבת שההתמודדות עימה מושפעת אף מאופי החברה שבה אנו נמצאות – סגנון השיח, התמיכה החברתית והציפיות התפקודיות. כל אלה משפיעים על הדרך שבה נשים חוות את המצב, ולכן חשוב להבין את ההקשרים הייחודיים לנו, כנשים חרדיות.
לפני כן חשוב להדגיש בצורה הברורה ביותר: דיכאון אחרי לידה הוא מצב נפוץ שאינו מעיד על כישלון או על חולשה ואינו תלוי בך, היולדת, באמונות או ברצונות בקשר לאימהות שלך! זהו מצב פיזיולוגי-נפשי, שכדי להחלים ממנו נדרש טיפול מקצועי. טיפול הכולל פעמים רבות טיפול תרופתי לטווח זמן קצוב. בנוסף, קריטי לתת לדיכאון לגיטימציה והבנה כדי לאפשר מרחב החלמה מיטבי ליולדת.
רבות מאיתנו רוצות ומייחלות לגדל משפחה ברוכה. האימהות טבועה בנו עמוק. אך לעיתים הרצון הזה עלול ליצור לחץ, חרדה מהעתיד וקושי עבור נשים שלא בטוחות בתפקידן האימהי, או כאלה המתמודדות עם הריון קשה או ילד מאתגר.
בנוסף, ייתכן שנשים מסוימות מתקשות לגדל משפחה ברוכה מסיבות אישיות או בעקבות קושי נפשי, והן מוצאות עצמן בודדות ויוצאות דופן בחברה.
החשש מסטיגמה או מהרגשה של כישלון שלהן כאימהות בגלל הדיכאון, מוביל פעמים רבות לבדידות ולחוויות קשות נוספות. מסיבה זו חשוב כל כך לדבר על הנושא הזה, להבין שאנחנו לא לבד במקום הזה. יש עוד נשים שמתמודדות כיום או התמודדו בעבר, יש מענה ויש תמיכה חברתית למי שצריכה.
יש נשים שחוששות לפנות לעזרה מקצועית. אם בגלל חשיבה ותפיסה שיש להן, שאומרות שפניה לעזרה מקצועית מקטלגת אותן באופן מסוים ולא מחמיא. אם זה מפני החשש לפנות לאנשים שאינם ‘משלנו’ או פשוט כי הן רוצות להיות ‘כמו כולם’.
ישנן גם כאלה שלא מודעות לעובדה שאפשר לטפל בדיכאון אחרי לידה, או שאינן יודעות למי לפנות.
בנוסף, לא כל אישה מרגישה מספיק בנוח לשתף את בן זוגה בתחושותיה. זה קורה, למרבה הצער, מסיבות שונות. כך שלעיתים האישה נושאת את הקושי לבדה בלי לשתף איש, ואף אכולה רגשות אשמה ש’היא לא בסדר’, ו’למה היא לא מתאוששת כמו כולן’.
חשוב לדעת שכיום יש מטפלות רבות הנמנות על הציבור שלנו, מקצועיות ודיסקרטיות שיכולות לעזור לנשים המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה ברגישות ובהתאמה הנדרשת.
קריטי להבין – לא בושה לבקש עזרה! העזרה היא הצעד הראשון בדרך החוצה מהבדידות, הדיכאון והקושי. אפשר לעבור את התקופה הזו בתמיכה מלאה כדי להגיע ליום שאחרי בשמחה ובהרבה אמון עצמי.
התמיכה הקהילתית והמשפחתית מהווה קרש קפיצה משמעותי לנשים המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה.
מצד אחד, יש הרבה עזרה מבני משפחה מורחבת, מחברות ומארגוני חסד, המקלים על ההתמודדות עם האתגרים הטכניים. כשמישהו מציע לעזור עם הילדים או להכין אוכל, זה בהחלט יכול להוריד מהעומס.
אבל יש צד נוסף לתמונה. לפעמים התמיכה היא בעיקר פרקטית וטכנית ולא כוללת את ההבנה העמוקה של הקשיים הנפשיים. לא מעט נשים שומעות משפטים כמו: “תתגברי, זה יעבור” – מה שעלול לגרום להן להרגיש בדידות איומה במצוקה שלהן.
במצבים אלו, אישה נזקקת לתמיכה רגשית לא פחות מאשר לתמיכה הטכנית. מישהו שיבין, יקשיב ויחבק, וייתן לה את התחושה שיש איתה אנשים נוספים שנמצאים כאן בשבילה.
הנה שני טיפים לתמיכה רגשית במתמודדת עם דיכאון אחרי לידה:
דיכאון אחרי לידה הוא מצב קשה העלול לפגוש כל אישה. אך רבות מאיתנו לא מודעות לתסמינים שלו מכיוון שהנושא לא מספיק מדובר. במקרים רבים נשים מתייחסות לתחושות אלו כאל ‘עצב חולף’ או ‘קושי טבעי’, בלי להבין שמדובר במצב נפשי הדורש התייחסות מקצועית.
העובדה שדיכאון עלול להתבטא בצורות שונות גורם לכך שנשים עשויות לא לזהות את התסמינים כמו: עייפות מתמשכת, חוסר עניין בפעילויות שהיו אהובות או תחושות חוסר ערך. במקום לפנות לעזרה, הן עלולות לחיות עם המחשבה שהן ‘רק’ עוברות תקופה קשה, בלי להבין שזהו דיכאון שצפוי לעבור עם טיפול נכון, אך עלול להחמיר בלעדיו.
המודעות וההבנה יכולות להיות המפתח לשינוי – הכוונה למקום שבו הן יכולות לחפש עזרה, כשהן מרגישות שמותר להן לבקש תמיכה. כולנו זקוקים לעזרה לפעמים, והבנה היא הצעד הראשון בדרך להחלמה.
לסיכום
כשהלב פתוח ויש הכלה ופתיחות, קבלה וחוסר שפיטה כלפי היולדת – אנחנו, כציבור, יכולות לתת לה הרבה כוח בהתמודדות הלא פשוטה שלה. אם נציע בעדינות וברגישות מידע חשוב על עמותות ואנשי מקצוע, נאפשר מרחב ונציע בפשטות עזרה מדי פעם – נאפשר לה לצאת מהמקום החשוך שאליו נקלעה שלא ברצונה, ונעזור לה לסלול את הדרך החוצה.
והעיקר שיהיה – מזל טוב!
הפוסט דיכאון אחרי לידה בקרב נשים חרדיות – איך מזהים ומה עושים? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט אני כבר למדתי, עכשיו זה הזמן שלך הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>ביקשתי ממנה שתסביר לי את הרקע לשאלה, והיא סיפרה על ילדה מאד מוכשרת, מסתדרת, חברותית. היא לא בטוחה למה היא רוצה להשאיר אותה, חושבת שאולי היא גם קצת ילדותית.
תוך כדי השיח עלה משהו אחר. האימא סיפרה שהיא חוששת להעלות אותה לכתה א’ כיוון שהיא הבינה מאימהות אחרות, שכתה א’ דורשת הרבה והיא-האימא צריכה ללדת בתחילת השנה כך שהיא לא בטוחה שהיא תצליח להיות פנויה גם את זה.
האם התפקיד שלי כאימא כולל למידה של כתה א’ שוב? וב’ וגו’ וד’?
יש לנו כאימהות רצון מאד חזק שהילדים שלנו יצליחו בהכל,
כמובן גם בלימודים, שיהיו חרוצים, יקבלו ציונים טובים במבחנים ותעודה חלקה.
בעקבות הרצון הזה ויחד עם הציפיה ממוסד הלימודים, נוצר מצב שלנו – האימהות אכפת מאד מהלימודים של הילדים.
והילד? הרבה פעמים נהנה מהחיים, ולא תמיד אכפת לו כמה קיבל במבחן והאם בכלל יש מבחן…
איך נוצר המצב הזה שהאימא שואלת, מבקשת, מתחננת ודורשת מהילד לעשות שיעורי בית וללמוד והילד מעדיף לעשות דברים אחרים?
אולי כי לעשות שיעורי בית וללמוד למבחן זה לא כיף? יכול להיות, אבל לא תמיד עושים מה שכיף.
אז מה בכל אופן קורה שם?
ישנו כלל יסודי באחריות: אחריות לא מתחלקת שווה בין אנשים. כשמישהו אחד לוקח על עצמו אחריות בתחום מסוים, השני משחרר מעליו את האחריות.
ולכן, אם האחריות על הלימודים של הילדים נמצאת אצלך, ולך אכפת שהם יצליחו בלימודים, הם ישחררו, בלי לשים לב, ואת תמצאי את עצמך מוצפת ומלאה בעוד מטלות, משימות ומחויבויות.
מה חשוב לך יותר? שהילד שלך יהיה חרוץ ויקבל 100 במבחנים ו’טוב מאד’ בתעודה, או שהוא ילמד את הלימודים הכי משמעותיים לחיים שלה, וילמד איך ללמוד?
גם את אומרת לילדים שלך “אני כבר למדתי כתה א’/ב/ג/ד, עכשיו זה הזמן שלך” ?
המשפט הזה נדוש, אבל הוא גם אמת צרופה. (מניחה שגם את סיימת יסודי, נכון?)
תשאלי את עצמך מה הכי חשוב לך ללמד את הילדים שלך?
שלהצליח בלימודים זה הדבר החשוב ביותר (גם אם אימא עושה בשבילך שיעורי בית או דואגת שהם יעשו) או שהכי חשוב שהם ילמדו לקחת אחריות על דברים שקשורים בחיים שלהם
הפוסט אני כבר למדתי, עכשיו זה הזמן שלך הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>מספיק שהילד ישאל אותנו שאלה כמו, “אמא, למה אני צריך כבר ללכת לישון?”
“למה את לא קונה לי?”
או, “למה אני צריך לאסוף עכשיו את המשחקים?”
ואנחנו נשלוף הסבר משכנע או סיבה טובה שמטרתה
ליישב את דעתו של הילד.
את נמצאת במכולת עם הילדים ואחד מהם שואל, “אמא, אפשר לקנות ארטיק?”
“לא”, את עונה.
“למה, אמא?”, הוא שואל.
“כי עוד כמה דקות אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב ואם תאכל ארטיק,
לא ישאר לך מקום לאוכל”, את מסבירה בטעם.
“יהיה לי מקום, ארטיק לא משביע אותי בכלל”, הוא עונה בהיגיון.
“הוא סותם לך את התאבון. חוץ מזה השבוע כבר קנינו גלידה
ולא צריך כל יום לקנות משהו מיוחד”, את מנסה להוסיף הסבר נוסף.
“זה לא כל יום, ופעם אחרונה שקנינו היה כבר לפני כמה ימים”, הוא ממשיך.
“נכון, ועדיין זה יותר מדי”, את עונה בקצרה.
“אבל למה, אמא?”, הוא לא מרפה.
ג’ון רוזמונד הוא פסיכולוג חינוכי אמריקאי שכתב למעלה מ-20 ספרים
בתחום החינוך וההורות, ביניהם ספרים רבי מכר.
באחד מספריו ‘סבתא צדקה אחרי הכול’, הוא מראה את ההיגיון מאחורי
משפטים ואמרות שבעבר אמהות אמרו לילדיהן באופן שכיח,
וכיום נפוצים פחות .
אחת מהאמרות שהוא מציין היא “כי ככה אמרתי”.
הוא מסביר שכיום אמהות מרגישות צורך לתת הסבר על כל הוראה,
החלטה ודרישה מהילד,
מכיוון שהן חושבות שאם הן יספקו הסבר מתאים,
הילד ישתכנע וההסבר יישב את דעתו.
אותו ילד מהדוגמה של הארטיק, כשאמא מנסה להסביר לו
למה היא לא מרשה לקנות ארטיק, רוב הסיכויים שבתגובה
הילד יענה ויאמר “לא, זה לא ככה! אני כן אוכל את ארוחת הערב!
זה לא ימלא אותי!” ואז, לרוב אמא תיכנס איתו לוויכוח
ותנסה לגרום לו להסכים איתה שלא כדאי לאכול ארטיק לפני ארוחת ערב.
אם הילד שלה היה הילד מהחלומות, הוא היה אומר בתגובה:
“את יודעת, אמא, את כל כך צודקת. אחרי שהסברת לי את זה בצורה כזאת,
אני פשוט חייב להסכים איתך. זאת אומרת, כל בן אדם אינטליגנטי יסכים איתך.
אני גם חושב פתאום שזה בכלל לא רעיון טוב לאכול ארטיק עכשיו.
אמא, אני אוהב אותך מהרבה סיבות, ואחת מהן כי אכפת לך
מהבריאות ומההתפתחות שלי כל כך ואת רוצה שאני אוכל ואגדל כמו שצריך.
תודה, אמא”.
התגובה הזאת נשמעת אבסורדית מכיוון
ששום ילד בעולם לא יאמר דבר כזה או משהו דומה לזה,
כשאמא שלו תסביר את עמדתה בנוגע לעניין כלשהו.
מה שקורה בפועל הוא שאמהות מסבירות את עצמן,
ואז הילדים מתווכחים או מתנגדים בתגובה (במילים או בהתנהגות).
האמא נותנת הסבר והילד מראה שההסבר לא הניח את דעתו.
הוא לא טוב מספיק בעיניו.
ואז אמא מנסה להסביר את עצמה ולהגן על ההסבר שנתנה,
וכך נוצר ויכוח.
ככל שאמא נותנת יותר הסברים,
היא מעודדת את הילד לענות חזרה, לפתח דיון ולבדוק את השטח בעצמו.
למה?
מכיוון שהיא אומרת לילד בלי מילים, “באמת לא כל כך הגיוני שאמא תדרוש מהילד
שלה דברים שהוא לא רוצה ולא מבין אותם. לא הגיוני שילד יעשה מה שאמא
אומרת לו ויקבל את ההחלטות שלה בלי שהוא יבין אותן בעצמו”.
הגיעה אלי אמא לייעוץ וסיפרה על הבן שלה בן השלוש וחצי שלא מקבל
את מה שהיא אומרת לו.
כל דבר גורר בכי, צעקות וחוסר הסכמה.
הוא מסכים לעשות משהו שאמרו לו לעשות, רק אם הוא מקבל הסבר
שמיישב את דעתו.
היא גם הוסיפה שאשת מקצוע אמרה לה שכדאי
שהיא תסביר לו את הדרישות וההוראות שהיא נותנת לו,
כדי שהוא לא ירגיש ששולטים עליו אלא יבין בעצמו
את ההיגיון שעומד מאחורי הדרישה או ההוראה.
בתחילה העצה עזרה לה והיא אכן השתדלה להסביר לילד כל דבר, “אבל זה הפך להיות בלתי אפשרי: א. לא תמיד יש לי הסבר.
ב. לא תמיד הוא יכול להבין את ההסבר.
ג. זה מוציא ממני הרבה אנרגיה ואין לי כבר כוח”, היא נאנחה.
שאלתי אותה, “אם את אכן חושבת שצריך לספק לו הסברים, מה אפשר לעשות?
את נותנת לו הסברים והוא לא תמיד מקבל אותם”.
היא שתקה רגע ואז שאלה, “אז אין מה לעשות? פשוט להמשיך ככה?”
אמרתי לה, “מה המסר שהילד מקבל (בלא מודע) כאשר את תמיד מסבירה את עצמך?
שאת לא בטוחה בעצמך ובסמכות ההורית שלך ולכן את מנסה לשכנע אותו
שיסכים איתך.
הוא מבין שהוא צריך להבין כל הוראה כדי לבצע אותה, וכל החלטה כדי לקבל אותה.
הוא מבין גם שההחלטות שלך תלויות בקבלה ובהסכמה שלו”.
את יכולה לתת לילד הסברים כשמתאים לך וכשיש לך כאלה,
אבל כל עוד תצאי מנקודת הנחה שאת חייבת לתת הסבר,
הילד יבין (גם אם לא תאמרי את זה), שהוא צריך לחכות להסבר כדי לקבל את עמדתך.
הוא גם יבין שאת לא הסמכות האחרונה שקובעת מה יהיה (זאת אומרת,
שאת לא זו שמובילה את הדרך).
אם תצאי מנקודת הנחה שאת קיבלת את הסמכות להורות לילד דרך
מכיוון שאת אמא שלו.
תביני שהילד צריך להקשיב לך, ללכת אחרייך ולעשות מה שאת דורשת
גם בלי להבין למה וגם אם הוא לא אוהב את ההחלטה שלך –
הוא פשוט יבין את זה.
המשפט “כי ככה אמרתי” לא נשמע היום פוליטיקלי קורקט,
בימים שבהם הבסיס הוא דמוקרטיה ושוויון.
אבל דרך אגב, אם הדמוקרטיה חשובה לך –
גם בדמוקרטיה יש היררכיה,
ובהיררכיה המשפחתית הסמכות
להורות לילד דרך היא שלך!
הסמכות הזאת היא חלק מהזכויות והחובות שהתפקיד ההורי טומן בחובו.
לא משנה כל כך אילו מילים תאמרי והאם תאמרי מילים כלשהן.
מה שמשנה מאוד הוא מאיזו נקודת מוצא פנימית את יוצאת.
האם ממקום של ביטחון בסמכות ההורית שלך?
ממקום של שלווה שנובעת מביטחון?
או לחילופין את במקום של ‘אני לא בטוחה שזכותי לדרוש ממנו משהו
רק כי אני החלטתי שכך יהיה’. (זה גם בסדר גמור, אבל אל תתפלאי שהילד
פשוט לא מקבל את מה ש’החלטת’ בעבורו).
]]>הפוסט עולות על הבמה הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>מנחשות מה היה הסגנון המוזיקלי האהוב הנפוץ? – מרבית הקוראות (74.3% מהמשיבות) כתבו שסגנון המוזיקה המושמע ביותר בביתן הוא מוזיקה יהודית עכשווית (לחנים במגוון סגנונות עם מילים מהמקורות, מה שמכונה בימינו ‘שירים חסידיים’).
במקום השני מוזיקה חסידית שורשית (שירים וניגונים),
במקומות השלישי והרביעי היו מוזיקה יהודית מקורית ושירי ילדים.
הפעילויות המוזיקליות האהובות עליכן ביותר הן האזנה למוזיקה (55.9%) ושירה (26.5%).
הפעילויות המוזיקליות שאתן לא מתחברות אליהן כלל הן אלתור (36.7%) ותנועה וריקוד (30%). נתונים מעניינים (אך לא בלתי צפויים… ;- )
הפעילויות המוזיקליות האהובות ביותר על ילדיכן הן (לפי הסדר, מגבוה לנמוך): האזנה, תנועה וריקוד (שמתחרות על המקום הראשון, ולא מפתיע. כי אצל ילדים פעמים רבות זה ‘הולך ביחד’).
שירה, נגינה ואלתור (האמת, הפתיע אותי שאלתור במקום האחרון, כי ילדים אלופים בזה! נקודה למחשבה…).
הפוסט עולות על הבמה הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט איך תחנכי את ילדך לציות בלי להתעצבן, לכעוס ולהגיד שוב ושוב? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>ההתנהגות הזאת היא חלק מעוד כמה התנהגויות של אותה בת, אבל הכביסה היא דבר שחוזר על עצמו בכל יום מחדש.
“לפעמים”, אומרת האמא, “אחרי שאני יוצאת מדעתי אני אומרת לה, “למה את לא יכולה לעשות כלום? למה את חושבת שכולם צריכים לעשות הכול בשבילך?”
ההתנהגות של הילדה בהחלט תמוהה.
מה הכי קל לילדה, לשים את הכביסה בסל או לא?
כמה מחירים כמו אווירה לא טובה, אמא עצבנית ומתוסכלת – היא משלמת כאשר היא לא שמה את הכביסה בסל?
שאלתי את אותה אמא מה דורש ממנה מאמץ גדול יותר, לשים את הכביסה בסל או לנסות להביא את הילדה לעשות זאת. היא אמרה שכמובן, קל לה יותר לשים את הכביסה בעצמה, אבל היא לא יכולה לעשות זאת כי היא חייבת לחנך את הילדה.
“אם אני אוותר לה מה היא תהיה בסוף? ילדה חסרת אחריות, אנוכית, רואה רק את עצמה וכולם משרתים אותה”.
“ומה היא כיום?”, שאלתי.
“היום היא ילדה חסרת אחריות, אנוכית, רואה רק את עצמה וכולם משרתים אותה”, אמרה האמא.
“אז בעצם, כל המאמצים שאת משקיעה כדי שהיא תלמד כבר לשים לב לסביבתה, לקחת חלק, להתחשב – עד כה לא נשאו תוצאות”.
“אז מה, אני אוותר לה? מה עם חינוך?”
“את צודקת”, אמרתי לה, “תפקידך לחנך אותה”.
אבל בואי נעצור רגע ונבדוק – מה זה חינוך?
האם לבקש מיליון פעם, לצעוק, לאיים, להתעצבן, ובסוף להתייאש ולהתאכזב – נקרא חינוך?
שימו לב, האם הילדה יודעת שצריך לשים את הכביסה בסל?
היא פשוט לא עושה את זה, אבל זה חזק אצלה וברור לה כשמש בצהריים שכך צריך לעשות וכך מתנהל בית.
חינוך הוא לא הניסיון לשלוט בהתנהגות של הילד. הוא לא ניסיון לכפות עליו להתנהג בצורה מסוימת.
חינוך הוא להראות לילד דרך, להוביל אותו בדרך שבה את רוצה שהוא יתחנך.
אותה אמא החליטה שהיא לא מעוניינת להמשיך להוציא כל כך הרבה אנרגיות כדי שהילדה שלה תשים את הכביסה בסל. מכיוון שהילדה כבר יודעת היטב מה נדרש ממנה לעשות, אולי היא תזכיר לה פעם אחת כאשר תראה את הכביסה על הרצפה.
המפגש הבא התקיים שבועיים אחרי שהאמא העלתה את הדילמה. חזרנו לאותה אמא ושאלנו מה עם הכביסה. האמא הופתעה לרגע וחייכה. היא אמרה שכמה ימים אחרי המפגש הקודם,
היא בעצמה שמה את הכביסה בסל כל יום, או מישהו אחר מבני הבית. “עכשיו, כשאתן שואלות”, היא אמרה, “אני שמה לב שבשבוע האחרון לא ראיתי את הכביסה שלה. כנראה הילדה שמה אותה בסל”.
כמו בכל דבר בעולם הזה, אנחנו מופקדים על הדרך – ההשתדלות. הקב”ה אחראי על התוצאות.
גם בנוגע לחינוך ילדים – התפקיד שלנו הוא להראות לילדים שלנו דרך טובה, ללמד אותם איך, מה ומתי.
התוצאות הן בידיים של הקב”ה.
זה מייאש?
לא. כי הקב”ה רוצה את טובתנו ואת טובת הילדים שלנו, אז אנחנו באמת לא חייבות לדאוג.
הפוסט איך תחנכי את ילדך לציות בלי להתעצבן, לכעוס ולהגיד שוב ושוב? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט די עם התלונות הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>מכיוון שמדובר בנושא שניתן עוד להרחיב עליו, אכתוב כתבת המשך, אי”ה.
אני מודה מאוד למי שמגיבה וכותבת, ואשמח שכל מי שיש לה שאלה, הערה או תובנה – שתכתוב לי. אני קוראת הכול ומשתדלת גם להגיב בהקדם.
אני רוצה לשתף אתכן בסיפור שסיפרה לי אמא מדהימה במפגש בסדנת הנחיית הורים.
היא סיפרה כך: הבת שלי בת העשרה היא ‘ילדת דרמות’ מצויה. קורה לעיתים רבות שכשמשהו לא מוצא חן בעיניה היא כועסת, צועקת, בוכה ומתעצבנת.
יום אחד הילדה ביקשה ללכת עם חברה טובה לשחות בבריכה של סבתא שלה.
לא הסכמתי, מכיוון שזה היה על חשבון הקמפ שהיא נרשמה אליו. סיכמנו מראש שהיא נרשמת בתנאי שהיא לא מפסידה ימים מהקמפ. “מדובר בקמפ לא זול, ורציתי שהיא תבין את הערך של כסף ואחריות”, הסבירה האמא.
הילדה כעסה מאוד, צעקה “את לא מרשה כלום”, בכתה וטרקה גם דלת או שתיים.
היא גם זרקה לפה ולשם כמה מילים לא מחמיאות…
הרגשתי איך העצבים שלי מבעבעים בתוכי ורציתי לענות לה, להזכיר לה את ההסכם שסיכמנו בנוגע לקמפ, את מה שהיא כן מקבלת. להראות לה כמה היא לא מסכנה. רציתי גם להסביר לה כמה ההתנהגות שלה לא תואמת גיל.
פתאום נזכרתי במה שדיברנו במפגש האחרון בסדנה.
לא הרגשתי צורך לומר את כל מה שרציתי לומר, כי ידעתי שהיא כבר יודעת את כל זה. הבנתי שאני נכנסת שוב למעגל הקסמים שבו אני מנסה להרגיע אותה ולשכנע אותה בכל דרך אפשרית, והיא לא נרגעת, לא משתכנעת ורק מתעצבנת וכועסת או בוכה יותר. ואז אני מתוסכלת מאוד וחסרת אונים.
שמתי לב לאחריות שאני לוקחת כדי להרגיע אותה ולרצות אותה.
נשמתי נשימה עמוקה והחלטתי שאני לא נכנסת לדינמיקה הזאת.
הלכתי לעשות בחדר כמה דברים שהייתי צריכה לעשות, ולא שמעתי אותה עוד בוכה.
אחרי כמה דקות אני שומעת רחש מאחורי הדלת ורואה פתק נכנס מתחת לדלת. הרמתי אותו ובכתב ידה של הילדה היה כתוב: “אמא, סליחה! את הכי טובה בעולם, מצטערת שכעסתי כל כך ואמרתי מילים לא יפות. אוהבת אותך מאוד”.
אנחנו בעיצומו של החופש הגדול. החופש מזמן לנו אתגרים שונים ואחרים מאלו שעולים במשך השנה.
את מוציאה כסף רב על פעילויות, קייטנות, חומרים ליצירות ועוד,
את רוצה שהילדים ידעו להעריך את מה שהם מקבלים, שהם יהיו שמחים ומרוצים ושבשעות הרבות יחד תהיה אווירה טובה בבית.
זה אפשרי בהחלט, אבל כדאי שנשים לב לכמה נקודות:
האם לנסות לגרום למישהו בכל דרך להתנהג אחרת נקרא חינוך?
קורה שאנחנו עושות הכול כדי שהילד יירגע, יתנהג יפה ויעריך, וחושבות שזה חלק מהחינוך שאנחנו מעניקות לו.
חינוך הוא המסר שאת מעבירה לילד שלך. הוא הרעיון שמועבר גם בלי מילים.
לא משנה אם תסבירי לילד שאת לא מרוצה מההתנהגות שלו, לא משנה אם תעשי משהו בפועל, כן משנה המקום הפנימי שתהיי בו.
אם תצליחי להיות במקום שליו למרות מה שקורה בחוץ – אוטומטית התגובות שלך יהיו אחרות.
אני אסביר ע”י דוגמה שהתרחשה אצלי בבית: בערב שבת האחרון המזגן בסלון הפסיק לפעול. הבאנו איש מקצוע והוא אמר שאין אפשרות לתקן את המזגן ביום שישי ונצטרך לחכות לשבוע הבא.
הצטערתי, כי זאת הייתה שבת חמה במיוחד, ואמרתי בקול שנאכל במטבח, שם יש מזגן. אמנם פחות חגיגי, אבל כשאין ברירה – אין ברירה.
הגדולה שלי שמעה אותי ואמרה, “אוף, זה מעצבן, אני לא אוהבת לאכול במטבח, אני נוסעת לשבת”.
הרגשתי את הצורך להתגונן, להסביר ולהעמיד אותה על מקומה.
ואז חשבתי שבעצם היא לא מתקיפה אותי, היא מגיבה מהמקום שלה. אם בכל אופן זה לא נעים ונשמע כמו תלונה, ואני רוצה ללמד אותה – הכי טוב שאספר לה מה התגובה שלה עושה סביבה.
היא בוגרת דיה כדי להבין את הסיטואציה. שיתפתי אותה, “את יודעת שגם אני מאוכזבת שאין מזגן בסלון, וזה מבאס אותי לא פחות”.
היא חיכתה רגע ואז אמרה, “אמא, זה ממש לא נורא, יש לנו מספיק מקום במטבח. נערוך יפה ותהיה אווירה טובה, אי”ה”.
אם הייתי מגיבה לה באינסטינקטיביות מתוך התגוננות – יש סיכוי גדול שהשיח היה נגמר אחרת.
למעשה:
חשבי על ילד מסוים או על סיטואציה מסוימת שבה את מנסה לרצות את הילד, לגרום לו להתנהג אחרת או להגיב בצורה שונה לסיטואציה.
תזכירי לעצמך שהיכולת להרגיע את עצמו נמצאת אצלו, את יכולה רק לשלוט בבחירות ובמעשים שלך.
בהצלחה!
בשבועות האחרונים אימהות רבות ענו על השאלון לאימהות שרוצות בית רגוע וילדים שמשתפים פעולה,
ונכנסו להגרלה על שלוש פגישות ייעוץ בזום.
מכיוון שרציתי לצ’פר גם את אלו שלא זכו בהגרלה,
כתבתי מדריך מיוחד – ‘מדריך להשראת שלווה בבית עם ילדים’.
המדריך מכיל ידע מועיל ושתי טכניקות שיעזרו לך להתמודד עם המריבות וההצקות ולהביא שלווה הביתה.
הילדים שלך רבים?
המריבות ו/או ההצקות יוצרות אווירה לא נעימה בבית?
המדריך הזה הוא בדיוק בשבילך.
אחרי קריאת המדריך תדעי מה לעשות עם:
המריבות שחוזרות על עצמם בכל אחר צהריים.
הילד המציק לאחרים בלי סיבה, או מחזיר בצורה לא פרופורציונלית.
הילד “הקרבן”, שתמיד מתחילים איתו או מציקים לו והוא חלש יותר מהאחרים.
הפוסט די עם התלונות הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט ושוב, למה מוזיקה? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>ועכשיו השאלה – למה כדאי לנו, כאימהות, להיות החברותא המוזיקלית של הילדים שלנו?
למה באמת?
שאלה אחרת אך קשורה לשאלה משמעותית זו, שאלנו חברתי ואני.
נתחיל מהעובדה שבאמת כדאי ומומלץ, וכמו שהזכרנו בטור הקודם – כאימהות אנחנו משתמשות במוזיקה באופן טבעי, לפחות כשהילדים עדיין קטנים, וכמה לא מפתיע לקרוא שזה הוכח במחקר.
והנה חלק ממה שגילינו (מזכירה שזה לא מדור עיוני ולכן הכול מובא באופן כללי ולא מעמיק):
מוזיקה קשורה לשיפור תקשורת בין הורים לילדים. שיפור תקשורת מתבטא בהתפתחות של יכולות הבנה ואמפתיה, ניהול שיח ופתרון קונפליקטים וכן קידום הנאה ויצירתיות בקשר. המוזיקה קשורה גם ליחסים רגשיים חיוביים בין הורים לילדים.
הורים שמשלבים פעילות מוזיקלית עם ילדיהם, מדווחים כי הם חווים אמון וביטחון וחשים מידה גבוהה של יעילות עצמית. הפעילות המוזיקלית המשותפת קשורה ליכולתם של ההורים להתגבר על אתגרים בגידול ובחינוך הילדים, אפילו בזמני משבר – כך, לדוגמה, נמצא במחקר שנערך בתקופת התפשטות נגיף הקורונה.
אז מה דעתכן? לא שווה?
ועוד רגע לפני שניפרד עד לטור הבא: לא שכחתי! הבטחתי שיהיה כאן כיף, ויהיה! יש למה לצפות… בינתיים, מזכירה לכן שתיבת המייל שלי זמינה ומחכה לשיתופים, הערות והארות לגבי הטורים, בקשות והצעות, רעיונות מוזיקליים, שמות של שירים לפינת ‘השיר שלי’ (בצירוף שם הזמר/ת או היוצר/ת) משפטים משירים (כנ”ל) ועוד: [email protected]
נכתו בצד:
הידעת? טיפול במוזיקה הוא הטיפול היחיד המתאים לכולם, מלידה ועד 120.
טיפול במוזיקה קיים גם במחלקות טיפול נמרץ ילודים (פגיה), ושם אחת המטרות המרכזיות היא תמיכה ביצירת קשר וחיבור בין האם לתינוק הקטן.
הפוסט ושוב, למה מוזיקה? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הפוסט לא מסכימה עם בעלי. הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>הגיעה אלי אמא לפגישת ייעוץ. היא סיפרה על הילד שלה בן ה-10, ילד טוב, שיש לו בעיה מול אבא שלו.
היא אמרה לי שבעלה הוא אדם שדורש מעצמו המון, ואולי מתוך הדרישה העצמית הזאת הוא מצפה גם לרף גבוה מאוד מהילדים.
זה גורר הערות רבות וחוסר שביעות רצון מהם.
“קשה מאוד לשמח אותו, כי כל דבר שהילד עושה לא מספיק לו”, היא אמרה.
“למשל בשבתות”, היא תיארה, “בעלי מצפה שהילד יבוא איתו לכל התפילות, יתפלל כמו מבוגר, ילמד איתו בבית הכנסת ובבית, יאמר דבר תורה בשולחן שבת וכדומה. כשזה לא קורה, הוא מתוסכל ומעיר לו שזה לא מתאים לילד בגילו וכולי”.
“אם, למשל, בעלך מבקש מהילד לשבת בשולחן ולהגיד דבר תורה, והוא לא עושה את זה, מה את חושבת/עושה?”, שאלתי אותה,
“אני כועסת על בעלי ששוב נכנס איתו לקטנות ו’מחפש’ אותו, במקום להתנהל בבגרות”, היא השיבה. “אני לא אומרת לבעלי שום דבר, רק מסמנת לו עם העיניים שיניח לילד. כי אני לא רוצה להראות חילוקי דעות לפני הילדים”.
הורים רבים חושבים שמכיוון שטוב לשדר לילדים חזית אחידה, לא כדאי להתווכח לידם. כדאי להראות להם שאנחנו חושבים אותו דבר.
אמא כזאת אמנם לא אומרת שום דבר, אבל הביקורת קיימת.
בעקבות הביקורת הילד מרגיש שאמא חושבת שאבא לא בסדר והיא – אמא – רוצה להגן עליו.
הוא מבין שאמא נמצאת בצד שלו מול אבא.
ביקורת היא לא מילולית דווקא, כזו שנשמעת.
מספיקים המבטים והתחושה באוויר כדי להרגיש אותה.
לכל הורה יש את הדרך שלו לגדל ולחנך את הילדים. אנחנו נוטות לחשוב שהדרך שלנו היא הטובה והנכונה ביותר.
אבל האמת היא שכל אחד רואה את העולם מנקודת המבט שלו, ואין דרך אחת שהיא נכונה ואמיתית.
לילד הזה יש אבא וגם אמא, וכל אחד יחנך אותו בדרך שלו.
כשאמא מבקרת את אבא (גם בלי מילים), היא מעבירה לילד את המסר – אבא שלך לא בסדר, אני אגן עליך מפניו.
היא מחלישה את המערכת ההורית, שהיא שיתוף הפעולה בין אבא לאמא.
יש מסר אחר שאומר: גם אם אני לא מסכימה עם אבא כרגע – ואת לא חייבת להסכים איתו תמיד –
אני סומכת עליו שהוא רוצה את הכי טוב לילדים, שאכפת לו ושיש לו דרך כדי לחנך ולהורות, גם אם היא שונה משלי.
אם תסגרי את סדק הביקורת ותסמכי על בעלך – תשדרי לילד שלך את המסר הכי מגדל ומחזק – אני ואבא יחד, מאוחדים, ושנינו רוצים בטובתך.
את תלמדי אותו, בנוסף, שאבא ואמא לא חייבים לחשוב אותו דבר, אבל הם לא מזלזלים כאשר מישהו חושב או מתנהל אחרת מהם. הם מכבדים אחד את השני גם כשיש שוני וחילוקי דעות.
אותה אמא שהגיעה אלי לייעוץ, נהייתה מודעת לביקורת שיש לה על בעלה ולמה שזה מייצר בבית שלה, והרגישה שהיא רוצה באמת לכבד את בעלה ולסמוך עליו.
“אני מבינה את זה היטב ולא רוצה לבקר אותו, אבל אני מפחדת”, היא אמרה בכאב, “אני חוששת שהילד יפסיק לרצות לעשות טוב. שאם הוא לא יקבל את הגב של המחמאות והחיזוק מהבית – הוא ידרדר”.
“בעלך – אבא של הילד – רוצה בטובתו של הילד?”, שאלתי אותה.
“אין ספק בזה בכלל, הכי בעולם”, היא אמרה בהחלטיות.
הוא אבא של הילד, וגם אם נראה לי שמה שהוא עושה זה לא לטובת הילד – הדעה שלו אחרת, עובדה שהוא מתנהל אחרת.
אותה אמא מפחדת על הילד שלה מכיוון שהיא חושבת שיש דרך מסוימת שבה צריך לחנך את הילד.
אבל היא יכולה לסמוך על הילד. אם היא תדע כמה הילד שלה גדול ועוצמתי ויכול באמת לגדול ולצמוח עם אבא כזה, שמטרתו לחנך את הילד ולהצמיח אותו – היא תרוויח.
כשאת תהיי במקום כזה שאת:
הילד ילמד שאמא הכי מעריכה את אבא, גם כשהיא חושבת אחרת. הוא ילמד שגם כשיש שוני – אפשר לכבד ולראות אותו כמקום להתרחבות ולצמיחה. הוא ידע בצורה הכי ברורה שיש, שיש לו שני הורים שיחד מהווים חזית חזקה, מאוחדת ומלוכדת. כמה ברור ללכת אחרי חזית חזקה ומשמעותית כל כך.
אני חוזרת לסיפור – אחרי שבועיים ביקשה אותה אמא לבוא לפגישה נוספת בנוגע לעניין אחר עם הילד, וסיפרה שהיו שבועיים מדהימים.
היא סיפרה שבשבת הראשונה אחרי הפגישה שלנו, בעלה ביקש מהילד להישאר בשולחן השבת ולא ללכת לקרוא. היא נזכרה בשיחתנו בפגישה, וגיבתה את בעלה. היא אמרה לילד שיישאר בשולחן, כי כך אבא רוצה.
הילד הסתכל עליה, מופתע, ונשאר לשבת ליד השולחן.
אחרי הסעודה בעלה אמר לה, “את לא מבינה כמה ריגשת אותי שגיבית אותי והיית שותפה לרצון שלי”.
היא אמרה שלא חוותה חוויה משמעותית כל כך אף פעם, והודתה על כך מאוד.
“הרווחתי כל הרבה”, היא אמרה, נרגשת, “ולא הפסדתי כלום”.
הפוסט לא מסכימה עם בעלי. הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.
]]>