“ישמע א-ל ויענם”
פרשתנו מסיימת בתולדותיו של ישמעאל ובפטירתו. חז”ל שואלים, “ולמה נקרא שמו ישמעאל?” ושאלתם תמוהה. הרי בפרשות הקודמות כתוב באופן מפורש שהמלאך מצווה את הגר לקרוא לבן שיוולד לה בשם “ישמעאל” – “כי שמע ה’ אל עונייך”… רבים שאלו שאלה זו, ותשובות רבות לה, אך בפשטות ניתן להבין כי שאלתם של חז”ל היא על תיאור הזמן המופיע בשם. לכאורה אם נקרא הבן רק על שם אותה שמיעה ששמע ה’, היה על הגר לקרוא לו בשם “שמעאל” (לשון עבר) ולא בלשון עתיד – “ישמעאל”. ואם ציווה המלאך לקרוא דווקא בלשון עתיד, מוכרח לומר כי בשמו של ישמעאל טמונה סיבה הקשורה לעתידו – עתידנו הכרוך בו.
ואכן, אומרים חז”ל משפט שלמגינת הלב נחשפנו לעומקי העומקים של אמיתותו בשבועות האחרונים: “שעתיד לשמוע הקב”ה באנקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים”. אוי. אוי. אוי.
למעשה מגלים לנו חז”ל כי בשמו של ישמעאל רמוז עבורנו הכוח היחיד שיכול להושיענו מפניו – תפילה. תפילה וזעקה. בני ישמעאל קיבלו את כוחה של האמונה מאברהם אבינו שהוא גם אביהם, ויש להם הכוח של התפילה הרמוז בשמם. כדי להכריע את המערכה מולם, לטהר את העולם מטומאת חם חסרת הגבולות הזורמת בעורקיהם, כל שעלינו לעשות הוא להאמין ולהתפלל, להתפלל ולהאמין.
“ישמע א-ל ויענם” כתוב בתהילים. ה’ ער, ה’ שומע. את הצעקה שלך המבוהלת, המפוחדת, חסרת האונים. את הזעקות המרות של כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, בעורף ובחזית המלחמה. את צעקת האימהות והנשים, האבות והבנים, את זעקת תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, את זעקתו של העם האהוב הזה שסבל והתייסר כל כך, שהוכה ועונה וגורש ונשרף, שנטבח ונעקד והמשיך להחזיק מעמד. ה’ שומע.
כשם ששמע במצרים את שוועתנו שעלתה השמיימה, כן, הוא שומע עכשיו את צעקתנו (גם אם נצעקת היא בין חדרי הלב וקול אין לה). שומע ורוקם לנו ישועה. שומע ומחיש לנו נחמה ורפואה וגאולה. גאולה סופית ושלמה על ידי משיח בן דוד, לא פחות. המילים המסיימות את פרשתנו הן: “על פני כל אחיו נפל”, ובעל ‘הטורים’ בנבואה מצמררת המהדהדת באלפי קולות בשלב האלוקי המופלא שבו אנו זוכות לחיות, כותב כך: “על פני כל אחיו נפל וסמיך ליה (סמוך לו – מיד בפסוק הבא הפותח את פרשת תולדות) ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק”.
עוד אמונה ועוד צעקה והנה נולדת גאולה, ונסו יגון ואנחה. וכמילותיו של רבי יוסף בכור שור בפרשתנו:
“חלציני אל מכל צרה,
והרס מבצר בצרה,
ולישועתי עורה,
והפר כעס ועברה,
בסיימי חיי שרה”
