לא, לא הפחד להישאר רווקה לנצח. זה אפילו לא ברשימת הפחדים שלה. זה לא קיים בכלל.

היא גם לא מפחדת להישאר רווקה אחרונה בכיתה. לא יקרה. לא מציאותי בכלל.

(אח”כ, אם זה נהיה מציאותי יותר… עזבו)

משהו אחר, ולא חשבתן עליו, כנראה.

הפחד מהטווח הארוך.

היי, לא לקמט ככה את המצח! הקוסמטיקאית שלי אומרת שזה לא טוב לעור. תשמרי על העור שלך חלק ומתוח. יופי.

אני מסבירה, רק שניה לקחתי לגימה מהקפה. תנו לבנאדם.

כשלמדתי הוראה לימדו אותנו שאחת משיטות ההסבר היא הדגמה ואני הכי מתחברת לזה.

אז הנה דוגמה:

יום רגיל ושפוי. שיפי, חברה מתוקה, מתקשרת.

“אלישבע, מה נשמע? מה חדש? מה יצא בסוף עם גריגורבצקי? ירד? נו אמרתי לך שאת שווה יותר…

תגידי, מה אומרת על שבת חברות בצפת?”

“זורמת, מתאים לי עכשיו ממש וזה בדיוק הזמן שלנו ליהנות עם חברות כי אח”כ זה יהיה כבר עם הבעל (תוספת הכרחית בימי הרווקות לפני כל חוויה חברתית)”

“יופי, ידעתי שתזרמי. ר”ח אדר מתאים לך? כולן פנויות. כבר בדקתי עם חווי ותהילה וגילה. וזה גם יוצא הסגולה של ר’ לייב בעל הייסורים אז זה מצוין. מה אומרת?”

“שיפיייייייי!!”, אני צועקת, “לא ידעתי שאת כזאת קטנת אמונה! עוד חודש אנחנו מאורסות כבר. מה קרה לך? לא אכפת לי לבוא לר’ לייב להגיד תודה אבל לא יודעת אם שבת חברות היא משהו מעשי בתור כלה…”

אני יודעת שהבנת, ואני גם רואה את החיוך על הפנים שלך. אה.

אבל עוד דוגמה קצת יותר מורכבת והחיוך שלך כבר לא יהיה כזה זורח.

קריאה מהבוס. 

הצעה מפתה לחודש הקרוב. פרויקט חדש ושווה עם קידום אפשרי בסופו, הרבה סיפוק במהלך החודש כולו, ובכלל, משהו מנצנץ שכל אחד היה רוצה. אלא מה? זה דורש שעות נוספות. והרבה. בול מתאים לרווקה, אבל… אם תוך שבועיים וחצי בערך אני כבר מתארסת, סתם יהיה מסובך אחר כך לעזוב באמצע…

המילים היפות האלה יכולות גם להיות לצורך העניין מילוי מקום בהוראה, אימון מסיבה, ריכוז מחנה או אפילו להיות קודקודית במכירה הסינית של ‘עזר מציון’…

העיקרון זהה. פחד להתחייב על העתיד הרחוק והלא ידוע.

אחת הדילמות הקשות ביותר שאפשר להניח לפתחה של שידוכיסטית. (איזו הגדרה מזעזעת! מי המציא אותה בכלל?) 

מצד אחד (במיוחד בתקופה הראשונה ב’שידוכים’, אבל גם אחר כך…) הלב מאמין שאוטוטו אני כבר כלה (אם המצב יבש עד לח זה מקסימום תוך שלושה שבועות (הצעה, בירורים, פגישות… פחות או יותר, לא?) ואם יש משהו חם… שם בכלל הדמיון כבר ב’אילן פרל שעונים’ לפחותתת), ואם אני ממילא מתארסת, למה לי להתחייב ואחר כך להיתקע?

לכן כל רווקה נזהרת זהירות יתרה מלהתחייב למשהו בלתי בטיל (שאי-אפשר-לבטל, בשפת העם) מעבר לשבועיים, גג שלושה שבועות קדימה…

מצד שני, השכל יודע שלא ממש אפשרי לחיות ככה. 

מה עושים?

הרבה יצא לי לחשוב (בכלל, ‘לחשוב’ הוא משהו מומלץ מאוד. במיוחד לסטטוס שלי) על הנושא, כמה נכון או לא נכון לחיות ככה.

ברחוב הדעות חלוקות.

סבתא צילה טוענת ש”בטח. האייבישטער אוטוטו שולח לך חתן וחבל, מיידלע, שאחר כך סתם תסתבכי עם הכול ועם כולם וגם לא יהיה לך זמן להתכונן לחתונה בנחת. הדור של היום! קצת מנוחה, באמת. לאן את רצה?”

דודה חמדה שוללת מכל וכל. 

וכל.

וכשהיא שוללת זה חזק עם הפאה עד שכל הסירוק מהחתונה של שלוימי נהרס.

“לא! מה פתאום לחיות ככה? איך אפשר? מי יודע מתי בדיוק תתארסי? אז מה, עד אז תפסידי הרבה דברים רק כי אולי עכשיו את מתארסת? מאיפה הבאת את השטויות האלה לראש? זה לא ייאמן, הבנות היום מלאות דעות כרימון ועוד איזה דעות… הנה תראי את רבקהל’ה שלי, אמנם בת 28, צ צ צ, אבל תראי איזה יופי, היא מוצלחת כל כך וכולם רודפים אחריה והיא מרוויחה יופי. היא לא עצרה את החיים שלה רק כי החתן שלה החליט לעשות פוזות” (אחחח, לו הוא היה יודע החתן העלום של רבקהל’ה איזה תיק השוויגער שלו תופרת לו לאורך כל השנים האלה – הוא היה מגיע ישר מהתינוקייה מרוב פחד…)

מזל השכנה אומרת שזה לא פשוט, ואולי בכלל זה יעשה עין הרע אז לא כדאי (איך היא מצליחה להכניס את העין הרע שלה לכל מקום, זאתי… משהו).

המרצה בכנס האחרון אמרה שכדאי להתייעץ עם אמא לפני כל דבר. “אין כמו לב של אמא יהודייה”,

ויש את העצה של שלומית. שלומית היא השכנה הכי שווה שיש, והיא לא מפחדת מכלום. המוטו שלה הוא “הכול אפשרי”. (אני הכישלון הראשון שלה. לא היה לה ספק שהיא תחתן אותי על הדקה שתחזור לי השמיעה, כי ב’טיפת חלב’ שמעתי, ואז פתאום בגיל 18 אני ‘לא שומעת’…) 

והא דבריה ומשנתה: 

תתחייבי, ותמיד תוסיפי את הסעיף הבא:

>החל מרגע אירוסי בשעטו”מ כל התחייבותי כלפי הכול וכולם (להוציא אחד…) בטלות ומבוטלות כעפר הארץ. ט.ל.ח<

אז איך בכל זאת בחרתי לחיות?

בדרך כלל כפי שעינכן רואות. בכל זאת אני כותבת את הטור הזה…

כן. יש מין רוגע כזה בלחיות כל רגע בפני עצמו. 

הלחץ מפני העתיד גורם לנו פעמים רבות לפספס את ההווה. והחיים, הם בעצם הרגע הזה בדיוק….

וכדי שסבתא צילה לא תכעס וכדי שלא איחשד חלילה וחס ב’קטנות אמונה’, אני מוסיפה לפה מיד את המשפט של שלומית ומודיעה שאם אתארס תוך שבוע-שבועיים הטור יהפוך לטור של כלה ערב חתונה ונקרא לו ‘הולכת לאיבוד’. סגרנו?

ט.ל.ח.

לפרק הקודם

הפוסט הולכת לעיבוד | פחד משתק הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

יאוו…

איזו מילה מלחיצה…

אבאל’ה… מה זה קשור אלי?

חתונות? בטח. כל הבחורות הגדולות האלה מתחתנות.

אני? אני יש לי מבחן בכלל, ויום הולדת לחברה ושלום שלום ותודה.

אבל זה לא עוזר. תתחבאי כמה שאת רוצה מתחת למיטה – תמיד תבוא איזו שדכנית ותמשוך אותך משם בצעקות “מה את מתחבאת כמו איזו ארנבת? את יודעת מה יגידו עליך?”

אהה. אין דבר העומד בפני ה”מה יגידו” בשנים הקריטיות האלה. כל מהותי היא “מה יגידו”. אבל זה לא לעכשיו.

נחזור להתחלה.

אין תאריך ושעה, לא עברי ולא לועזי לא עלינו, שאני יכולה להצביע עליהם ולומר “שם הכול התחיל”. זה מתחיל בטפטוף נחמד, מהסוג שאפילו לא צריך מטריה אם לא חזרת הרגע מסירוק של הפאה לכבוד החתונה של הגיסה… כמה מבטים בחתונה של חברה מהמחזור מעלי, הצעה או שתיים של בחור שגדול ממני בעשר שנים או נמוך ממני בשני מטרים, שבעיקר באות לתת לך את ההרגשה שאת שם, ופתאום זה קורה ואת מוצאת את עצמך בפנים. ככה פתאום, נתונה לחסדי הסביבה ומה (וכמה) שהיא חושבת עליך. נתונה לשבט לשונן של השדכניות ולמבטי כל המי ומי בכל הזדמנות אפשרית. (על בחורה בשידוכים מותר להסתכל ומותר לרכל. זה הדיבר ה-11, כמדומני).

אפשר להמשיל את התקופה הזאת לים. עמוק-עמוק, רחב-רחב. אתה יודע היכן הוא מתחיל ולא יודע היכן הוא נגמר. עומד בחוץ ואין לך מושג איך זה להיות בפנים, עד שאתה לא שם. מלא באוצרות אבל כדי למצוא אותם צריך לעבוד קשה.

ובסיומו – קריעת הים שמובילה אל הארץ המובטחת!

ואני פה.

בתוך הים.

בין הגלים, שוחה.

לעיתים בנחת, בהנאה (כן! יש פה גם הנאות! המון!), ולעיתים נאבקת בגלים וברוח ולא מצליחה לדמיין מציאות אחרת. אבל כזה הוא הים. מסתורי. אי אפשר לצפות את הצעד הבא. אי אפשר לדעת לאיזה עומק הוא יכניס אותך עכשיו, ואי אפשר לדעת מה תמצא שם, במעמקים.

אבל יש שם אוצרות. המון! ולא הייתי מוכנה בשום אופן להגיע אל הארץ שלי לפני שעברתי פה וליקטתי את כל האוצרות האלה. מובטחים לי חיים אחרים (לו רק אשכיל לנצלם. מקווה ומתפללת).

הצעדים הראשונים לא מאיימים. שכשוך רגליים על החוף, איזה כיף! הצעה נחמדת, פרגונים של חברות, הדמיון כבר נוסק (מי משתמש עדיין במהירות האור כדי להדגים משהו מהיר? אני מזמן עברתי למהירות הדמיון. זה הרבההה יותר מהיר), והופ, מעידה. גל אחד ש’עף על עצמו’ וחייב להוכיח שהוא הכי, והופ – ניצבת רטובה כולך, ממצמצת מול השמש ומרגישה מה זה להיות בשידוכים.

ואז מתחילים להתבלבל.

מה את מחפשת? מה חשוב לך? איזה סגנון? על מה לא תוותרי?

תגידו, עם יד על הלב, נראה לכם שלילדה בת 19 יש מושג?

אז היא חושבת שיש לה מושג. אחרי שנתיים היא מגלה שאין לה. גם אם היא התחתנה ובטח אם היא לא…

בגיל 19 זה כזה: “בחור צדיק אבל לא צול, ראש פתוח אבל לא מודרני, שיהיה מתמיד אבל אוהב לטייל, שיהיה חכם ולא יעוף על עצמו, שיהיה גבוה ולא כפוף, שיתלבש טוב אבל שלא יסתובב בחנויות ובקניונים, שתהיה לו משפחה טובה עם כסף ואני מוכנה להתפשר שלא יהיה בכור (בכור זה מלא צומי לכלה, פשוט…) כי אין דבר כזה מושלם…”

בגיל 21 ומעלה כדאי מאוד לוודא שהרשימה קצת השתנתה… משהו.

חכמה, ראש בריא, רצינות, איכות, לימוד לשם לימוד, יראת שמים, מידות טובות, שמחה ועוד ועוד מהזן הפנימי שלא רואים במודעה בעיתון אבל רואים מול העיניים, יום יום בחיים עצמם.

תרשו לי להוסיף הבהרה חשובה שאולי הורסת את כל הפואנטה אבל היא קריטית.

מלא ‘ימים’ יש בעולם. לכל אחד הים שלו. אני פה לספר על הים שלי. גם אם אני כותבת בלשון רבים, לא אומר שכולן מרגישות וחוות ככה.

מזדהה? מצוין.

מסכימה? מצוין.

לא מסכימה איתי? גם מצוין.

זכותך. אנחנו במדינה דמוקרטית. לא חייבים להסכים. המטרה שלי היא אחת – לחלוק את האוצרות שאני מוצאת כאן גם עם מי שלא כאן, שלא רואה את האוצרות שלה או שקשה לה להתכופף לחפש.

זה הכול. ואגב, זה מתאים לכל גיל ולכל שלב, מקסימום עם שינויים קוסמטיים קלים.

תודה על ההקשבה.

סיימתי.

הפוסט הולכת לעיבוד | כניסה למועדון הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

נכון, אני יודעת שזה אומר שהם לא שלי, אבל עדיין… נו, הבנתן.
טוב אין מנוס, חייבים להתקדם, אפילו שאני מנסה לשכוח.
הגיע תורו.
הוא.
לא מעזה אפילו לכתוב את השם.
אבל הכוווץ’ בלב רק מלהיזכר בו.

לא ייאמן כמה הוא רגיש, האיבר הזה, כמה עובר עליו.
טוב, לפחות האחריות עליו, והאחד שלי עוד יבוא. וכל המילים האלה…

באמת שצריך למחול לו… מי רוצה להתחתן עם הבחור הלא נכון?

…
אאוצ’.

לא פשוט להיות רווקה. לא פשוט המסע המטלטל הזה בספינה מול אופק לא ידוע, כשצמד המילים שהכי מרגישים אתו הזדהות הוא: “לא יודעת.”
היה מעניין? לא יודעת.
רוצה להמשיך? לא יודעת.
הוא חכם? לא יודעת.
את מאמינה ששלך יבוא? לא יודעת.
את שמחה? לא יודעת.
את עצובה? לא יודעת.
את רוצה לגור בירושלים? לא יודעת.
בבני ברק? לא יודעת.
בוילה? לא יודעת.
רוצה בלונדיני? לא יודעת.
גבוה? לא יודעת.
לומד יום שלם? לא יודעת.
עמקן? לא יודעת.
ישיבה נחשבת? לא יודעת.
איפה את רוצה להיפגש? לא יודעת.
מה תלבשי? לא יודעת.
איך קוראים לך? לא יודעת.
את רוצה להתחתן?? לא יודעת.
לא יודעת לא יודעת לא יודעתתתת!!!
אין בי ידיעה חזקה יותר מחוסר הידיעה ההזוי הזה. זר לא יבין.
ובתוך כל חוסר הידיעה המטולטל שבין ייאוש לתקווה, בין קרבה לריחוק, בן שבר לאיחוי – יש את המקרים ששולחים חיצים או דוקים (בשורוק), לא משנה הגודל, ישר לתוך הרך של הלב, איפה שמרגישים גם בקצה של הרגל…
כן. אני רוצה לסלוח, ולא בציניות!
אני גם צריכה לבקש סליחה, בטח. אני לא חושבת שאני נקיה,
אבל הפעם אני מדברת על לסלוח, אפשר?
כי פתאום אני מבינה כמה אנרגיות לוקחים ממני כל הרגשות השליליים האלה. כמה אני מלאה מבפנים ומצדיקה את עצמי שאני המסכנה… והם האשמים… אז מותר לי, לא?
אבל מותר או אסור זה לא הנושא.
הנושא הוא הלב שלי, שגם ככה נמצא בשלב מסוכן. שכל יום מותיר בו את רישומיו לטוב ולרע. אני חייבת להכביד עליו עם רגשות פגיעה ולפעמים גם כעס כלפי כל מיני אנשים בסביבה?
פתאום אני מבינה שבשבילי, למעני, כדי שלי יהיה טוב – אני חייבת לטהר, לנקות, להוציא הכול…
ואני יושבת ומעבירה אחד אחד בראש, חווה שוב את הפגיעה, נותנת לה לחלחל ולמלא אותי…
ולאט לאט מתמלאת בחמלה. מבינה שאנשים הם לא רעים, הם בעיקר לא חושבים, לא יודעים… ואני מוצאת את עצמי מרחמת, באמת ובתמים, על כל אחד ואחת מאלה שעד לפני דקה כעסתי, נפגעתי…
והלב מתנקה
והנשימה נרגעת,
השרירים מתרפים
ואני מרימה את הראש, ורואה את אבא שולח לי חיוך…
ויודעת,
סלחתי.

לפרק הקודם                לפרק הבא

הפוסט הולכת לעיבוד | סלחתי הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.